מירה מינס. מנכ''לית ויצו העולמית / צילום: ניר סלקמן
אישי: נשואה + 3, גרה במושב תלמי מנשה
מקצועי: מנכ"לית ויצו העולמית
ילדות: "נולדתי וגדלתי בעפולה, בכורה מתוך ארבעה אחים. הבית היה מעורב מבחינה תרבותית: אבא שלי בא מארגנטינה, ואמי מפרס. אמא באה מבית מאוד מסורתי ושמרני, בעוד אבא היה מוצ'ילר שטייל בכל העולם ובמקרה נקלע לישראל. הם הכירו כשעבדו בבית החולים העמק בעפולה. אבא תכנן שישראל תהיה מבחינתו רק תחנה, אבל הם התאהבו, התחתנו והוא נשאר. בבית נהנינו מכל העולמות. לא היו אצלנו דעות קדומות של מזרחי מול אשכנזי. מקבלים את כולם על בסיס חום, משפחתיות, ואוכל טוב. גם חורשט וגונדי פרסי וגם אסאדו ארגנטינאי שהוא הכי טעים בעולם".
בגרות: "כשהייתי בכיתה ט' הוריי עברו למושב בלפוריה, שם הם גרים עד היום. כשעברנו לבלפוריה התחלתי ללמוד בבית הספר של ויצו 'ניר העמק'. שנים אחר כך, בראיון למנכ"לות ויצו, התיכון שבו למדתי יהיה הפרט שהכי יעניין את המראיינים. אני נשואה לרענן כבר 20 שנים, רופא במקצועו שעובד בחברת פיתוח תרופות. אני חייבת לו הרבה מבחינת התמיכה בקריירה והאמונה בי לאורך הדרך. יש לנו תאומות בנות 18 וילד בן 8. הייתה גם כלבה עד שהבנו שאנחנו לא בשלים לגדל אותה. עכשיו יש חתול".
תחילת הדרך: "בצבא הייתי קצינת הוראה במחו"ה אלון. עבדתי בעיקר עם עולים חדשים ועם נוער שנזקק להשלמת השכלה. לאחר השחרור השתלבתי כסטודנטית לחינוך וסוציולוגיה בבית ספר בדרום תל אביב. ליווינו שם נערים ונערות לבחינות הבגרות. די מוקדם כבר היו לי שני תארים אקדמיים מאונ' ת"א, בסוציולוגיה ומנהל חינוך. בהמשך הקריירה גם קיבלתי MBA מאוניברסיטת הריוט וואט, ואני בוגרת תכנית הבכירים של וקסנר בהרווארד. המשכתי בכיוון החינוכי־חברתי הזה כחונכת ואחר כך כסגנית מנהלת בפרויקט החונכות "פר"ח".
חינוכי, עסקי, ציבורי: "בגיל 26 עברתי למגזר העסקי, לרשת לימוד השפות ברליץ. התחלתי כמנהלת סניף בראשל"צ, ובסופו של דבר מונתי למנכ"לית הרשת. אחר כך עבדתי בחברת הייעוץ האסטרטגי TACK. ואז עברתי למגזר הציבורי ממשלתי: הייתי חמש שנים ברשות החברות הממשלתיות, שם הובלתי את פרויקט נבחרת הדירקטורים. כיהנתי באותן שנים כסגנית בכירה למנהל הרשות וכנציגת ישראל ב-OECD לנושא. משם המשכתי למגזר המוניציפלי, כמנכ"לית עיריית בית שמש. לפני שנה וחצי מוניתי למנכ"לית ויצו".
חולמת בספרדית: "למרות שאבא מארגנטינה - לא דיברו בבית ספרדית, וגם לא פרסית. שנה לפני שעזבתי את ברליץ שוחחתי עם המנכ"ל העולמי, וסיפרתי שהחלום שלי זה לדבר ספרדית. הוא מיד אמר: 'את צוחקת? את מנהלת בית ספר לשפות!'. היום אני דוברת ספרדית שוטפת".
תקרת הזכוכית: "על אף שאני עומדת בראש ארגון העצמת נשים, בפרטי שלי לא באמת הרגשתי תקרת זכוכית. אף פעם לא חשבתי שזה משהו שיכול לעצור אותי, ותמיד האמנתי שאפשר להשיג הכול בעבודה קשה. התחלתי להרגיש שנשים לא מעזות מספיק רק כסגנית מנהלת רשות החברות, כשניהלתי את נבחרת הדירקטורים. שם חוויתי לראשונה את ההססנות הנשית, כשרבות התלבטו אם בכלל להגיש מועמדות".
ויצו: "הרבה פעמים ויצו נתפס בציבור כגוף שגודלו והרלוונטיות שלו לא ברורים, כמו עמותה קטנה. למעשה זו חתיכת פלטפורמה ענקית של שירותים חברתיים ורווחה. יש לויצו 6,000 עובדים, ב-45 מדינות ברחבי העולם".
המאבק באלימות כלפי נשים: "אנחנו שחקן מרכזי במאבק הזה כבר שנים רבות. מפעילים יותר מ-40 סניפים למניעת אלימות כלפי נשים. שני מקלטים לנשים מוכות, ורשת חנויות יד שניה שהכנסותיה מוקדשות לנשים בסיכון. הקורונה כלאה נשים רבות בבתים, ממש בתוך התופת. על פי הערכות גורמי רווחה, יש כיום 200 אלף נשים במעגל האלימות, לנשים הללו יש בערך 600 אלף ילדים. אם תוסיפו לכך 200 אלף גברים שמעורבים בסיפור, קיבלתם מיליון בני אדם במדינת ישראל שחיים בתוך מעגל האלימות. זה נתון מזעזע ובלתי נתפס".
תפיסת העתיד: "אני באה מהעולם העסקי ומתארת לעצמי שגם אשוב אליו, בין אם כמנכ"לית ארגון גדול או כדירקטורית בחברות ציבוריות. תמיד אבחר במקומות שיש להם זיקה לייצור ערך, ותרומה לחברה".