בית המשפט העליון / צילום: Shutterstock, Seth Aronstam
מאז שנחקק "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", חלפו למעלה משלוש שנים. בשנים הללו, חוק יסוד זה היה כאבן שאין לה הופכין וללא משמעות משפטית קונקרטית כלשהי. כעת, לראשונה מאז שנחקק, המדינה מבקשת מבית המשפט שיינתן סעד על בסיס חוק יסוד הלאום.
באוגוסט השנה קבע בג"ץ ברוב דעות כי גם אלמנת בן או נכד של יהודי זכאית לעלות לישראל מכוח חוק השבות. בעמדת הרוב החזיקו השופטים יצחק עמית וענת ברון נגד עמדת המיעוט של השופט דוד מינץ.
יש לציין כי למעשה בפסק הדין היו שלוש דעות: עמדת השופטת ברון, לפיה אלמנת בן או נכד של יהודי זכאית לעלות מכל חוק השבות; עמדת השופט מינץ, לפיה האלמנה איננה זכאית; ועמדת ביניים של השופט עמית, לפיה יש לבחון נסיבות כל מקרה ומקרה על-מנת להכריע אם להעניק את אשרת העולה.
שרת הפנים איילת שקד ביקשה להגיש בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב על פסק הדין, וכעת באישורו של המשנה ליועמ"ש, עו"ד גיל לימון, מחלקת בג"צים של הפרקליטות הגישה את הבקשה.
עמדת המדינה בבג"ץ הייתה כי לשונו המפורשת והברורה של חוק השבות מעלה בבירור כי אלמנה של ילד או נכד ליהודי, אינה זכאית למעמד עולה מכוח החוק. המדינה טענה עוד כי פרשנות זו נלמדת בראש ובראשונה מהלשון המפורשת שהחוק נוקט, והיא גם עולה בקנה אחד גם עם תכליותיו, שנועדו בין היתר לאפשר ליהודי כהגדרתו בחוק, אשר מכוחו נתבעת זכאות בני משפחתו לשמר את התא המשפחתי שלו ולהעלותו ארצה.
בבקשה לדיון נוסף נכתב כי "תכליתו המרכזית של התיקון לחוק השבות, כפי שהיא עולה מפסיקתו העקבית של בית המשפט הנכבד לאורך השנים, היא עידוד יהודים לעלות ארצה, על-ידי מתן מעמד לבני משפחתם הלא יהודים ומניעת פיצול המשפחה".
בבקשה נכתב כי העיקרון שההגירה נועדה לעודד דווקא עליית יהודים עוגן לאחרונה במסגרת חוק יסוד הלאום. "העיקרון הבסיסי העומד ביסוד חוק השבות זכה לאחרונה למעמד חוקתי במסגרת סעיף 5 לחוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, הקובע כי 'המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות'".
המדינה בבקשתה לדיון נוסף מציינת כי אומנם מתן מעמד למשפחתו הקרובה של "יהודי", כפי שתוחמה והוגדרה בחוק, נעשה מכוח עצם קרבתם המשפחתית ל"יהודי", מקור הזכאות, ודרכו לעם היהודי. אלא שמעגל הזכאים מכוח החוק אומנם הורחב לשם התכלית האמורה, אך גם נתחם באופן ברור ומפורש, בשים לב לסוג הקירבה ליהודי, כך שיבטיח את תכליתו המרכזית ולא מעבר לכך.
"אשר על כן", נכתב בבקשה שהוגשה לבג"ץ, "תטען המדינה כי אף בחינת תכליתו האובייקטיבית של החוק מלמדת כי הפרשנות היחידה האפשרית לחוק היא זו שלפיה אין להעניק אשרת עולה לאלמנת בן או נכד ליהודי, שכן עלייתם של אלה אינה מעודדת ככלל עליית יהודים לישראל".
חוק יסוד הלאום הוזכר כ-15 פעמים בפסיקות בתי המשפט
יש לציין כי בשלוש השנים שחלפו מאז נחקק חוק יסוד הלאום - הכנסת, הממשלה ובתי המשפט התייחסו אליו כאבן שאין לה הופכין וכחוק דקלרטיבי שאין לו כל משמעות מעשית. הכנסת נמנעה מלחוקק חוק כלשהו המתבסס על חוק יסוד הלאום. הממשלה ושרי הממשלה נמנעו מלתקן תקנות ולקבל החלטות המתבססות על חוק יסוד הלאום. גם בתי המשפט התעלמו לחלוטין מחוק היסוד, בעוד הם מצטטים דבר יום ביומו חוקי יסוד אחרים.
חוק יסוד הלאום הוזכר כ-15 פעמים בפסיקות בתי המשפט. למרבה האירוניה, הפסיקה היחידה שלא בוטלה ושונתה בערעור, היא דווקא פסיקה של בית המשפט השלום שחייב עסק "באולינג" בנזיקין, לאחר שאישה הדוברת ערבית בלבד נכנסה לתוך המסלול של הבאולינג ונחבלה כתוצאה מהחלקה על המשטח המשומן. האישה טענה כי העסק התרשל בכך שלא הדריך והזהיר אותה שאסור להיכנס לתוך המסלול. העסק טען בתגובה כי דווקא קיימים שלטים רבים במקום המזהירים מפני סכנת ההחלקה.
השופט אורי גולדקורן מבית המשפט השלום בחיפה קבע בפסק הדין כי "התרשלות הנתבעת טמונה בעובדה שהיא הסתפקה בשלטי איסור והתרעה בשפה העברית, ולא הציבה שלטים זהים אף בשפה הערבית". השופט כתב כי דבריו של מנהל הנתבעת ("אז אותו הדבר למה זה לא כתוב באנגלית או ספרדית או פורטוגזית") מעידים על קהות-חושים והתעלמות מהסיכונים הצפויים לאותו חלק מהמבקרים הערביים מאזור עמק חפר ומאזורים אחרים שאינו דובר עברית ושאינו מסוגל לקרוא את השלטים המוצבים במקום.
השופט התבסס על סעיף 4 לחוק יסוד הלאום, שקבע כי "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה". לדברי השופט, "בשונה מספרדית ופורטוגזית, השפה הערבית היא שפתו של המיעוט הגדול במדינת ישראל והוכרה כשפה רשמית במדינה".
יש לציין כי סעיף 4 לחוק הלאום קובע כי עברית היא שפת המדינה, ואילו השפה הערבית איננה שפה רשמית אלא רק בעלת מעמד מיוחד, אשר "הסדרת השימוש בה במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק".
במרוצת שלוש השנים, ניסו שופטים נוספים להיעזר בחוק יסוד הלאום, אולם ערכאת הערעור הפכה את פסיקתם. השופט יניב לוזון מבית המשפט השלום בקריות כתב כי "כרמיאל עיר יהודית ונועדה לבסס את ההתיישבות היהודית בגליל. הקמת בית ספר בשפה הערבית למצער מימון הסעות לתלמידים ערביים, לכל דיכפין ובכל אתר, עלול לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביונה של העיר (כיום מתגוררים בעיר כ-6%ערבים). סעיף 7 לחוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי - קובע 'המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על-מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה'. פיתוח ההתיישבות היהודית וביסוסה הוא ערך לאומי המעוגן בחוק יסוד, ויש בו כדי להוות שיקול ראוי ודומיננטי במערכת השיקולים העירונית, כולל לעניין הקמת בתי ספר וקביעת מדיניות במימון הסעות אל מחוץ לעיר".
נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט רון שפירא, בערעור שהוגש אליו, לא בחל במילים חריפות נגד השופט לוזון.
לדבריו, "ראוי להסיר מעל סדר היום אבן-נגף ששורבבה לפסק דינו של בית משפט קמא שלא לצורך, ועניינה בהחלת ובפרשנות הוראות חוק הלאום וקביעת בסיס מדיניות מכוח אותו חוק".
השופט שפירא, באופן חריג, תקף שוב ושוב את פסיקת לוזון וכתב בין היתר כי "פרשנותו של בית משפט קמא להוראות החוק ולדרכי יישומו שגויה מן היסוד. לא אוסיף לדון בנושא, שמלכתחילה שורבב להליך בצורה שגויה ושלא לצורך".
השופט משה דרורי ביקש גם הוא להתבסס על חוק הלאום
סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים (שהספיק בינתיים לפרוש), השופט משה דרורי, ביקש גם הוא להתבסס על חוק הלאום. לדברי דרורי, "קל וחומר, בן-בנו של קל וחומר, שיש לפסוק פיצויים עונשיים נגד החמאס, שאמנתו הובאה לעיל, וכיום אנו בעידן שבו חל חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי".
דרורי הוסיף וכתב כי "אכן, אין בחוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי - הוראה דוגמת זו שבסעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המורה כי 'כל אחת מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה'. האם מכאן נובע כי חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי - הוא דקלרטיבי בלבד? אינני סבור כך. חזקה על הכנסת, כרשות מכוננת, כי הוציאה תחת ידה חוק יסוד, שניתן יהיה לעשות בו שימוש בבתי המשפט".
דרורי כתב עוד כי "חובה עלינו, השופטים - כחלק מרשויות השלטון במדינת ישראל - ליישם ולהפעיל את חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, לרבות הוראת סעיף 6(א) שבו".
עמדתו של השופט דרורי נדחתה על-ידי בית המשפט העליון. השופט יצחק עמית כתב כי "קשה להלום פרשנות מעין זו, וכאמור, הסוגיה שלפנינו לא הצריכה, מלכתחילה, פנייה לחוק יסוד: הלאום".
השופט עמית כתב עוד כי "קשה להלום כי מקום שבו אזרח המדינה או בן לעם היהודי נפל קורבן לצָרָה וְצוּקָה בשל יהדותו או בשל אזרחותו, בכל מקום על פני כדור הארץ, הדבר יתפרש כחוסר הצלחה של המדינה, המקימה לו זכות שכנגדה עומדת חובה של המדינה".
בהליך אחר ביקש השופט דרורי להסתמך על חוק יסוד הלאום על-מנת לחייב את השב"כ לנדב מידע במסגרת תביעה אזרחית של קורבנות טרור נגד הרשות הפלסטינית, בשאלה אם המחבלים שנזכרים בכתב התביעה או בני משפחותיהם של המחבלים קיבלו או מקבלים מענק או קצבה מהרשות הפלסטינית כגמול על השתתפותם בפעילות טרור.
השופט דרורי התבסס על סעיף 6 (א) לחוק יסוד הלאום, הקובע כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם".
מכאן הסיק דרורי כי קיימת חובה על המדינה להבטיח את שלומם של בני העם היהודי, ומשבוצע פיגוע שבו נרצחו המנוחים, "משמעות הדבר היא כי המדינה על כל זרועותיה לא הצליחה במשימתה הראשונית", וכי "מכאן שרובצת חובה חוקתית על המדינה לסייע לתובעים, כאשר הם מבקשים מהמדינה בקשות הנובעות מאותו פיגוע".
גם כאן בית המשפט העליון הפך את פסיקת דרורי. השופט עמית כתב כי "התקשיתי להבין מדוע נדרש בית המשפט להתבסס על חוק יסוד זה, באשר לשיטתו-שלו ניתן היה להגיע לתוצאה אליה הגיע גם ללא שימוש בחוק יסוד. ובכלל, מדוע להידרש לעקרונות כלליים ומופשטים ולהעיר מרבצם נפילי ארץ כמו זכויות חוקתיות, כאשר כלים רגילים של משפט עומדים לרשותנו". עמית גם חלק על דרורי לגופו של עניין.
בבית המשפט העליון נדונו גם מספר פעמים בקשות הסגרה של יהודים שהואשמו בפשעים במדינות זרות. הנאשמים ביקשו למנוע את הסגרתם תוך התבססות על חוק הלאום. עורך דינו של אחד הנאשמים, אביגדור פלדמן, טען כי "גובר חוק הלאום על הוראות חוק ההסגרה ומחייב להורות על ריצוי עונשו בישראל, ככל שיורשע וייקבע שעליו לשאת עונש מאסר". השופט נעם סולברג דחה טיעון משונה זה מכל וכל וציין כי "חוק הלאום לא נועד לייבא עבריינות יהודית לישראל".
אם כן ,ההסתמכות כעת של משרד הפנים והמשנה ליועמ"ש על חוק יסוד הלאום היא בגדר חידוש. רק ימים ילמדו האם מדובר בשינוי מגמה שתעצים את חוק יסוד הלאום ותיתן לו שיניים כדי לאזן את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, או שמא מדובר באפיזודה חולפת שתישאר הערת שוליים.