הפגנת המיליונים באיראן. האמריקאים התקשו להאמין / צילום: Associated Press
בחודש הבא ימלאו 30 שנה לנפילת ברית המועצות. בשלושת החודשים האחרונים של חייה, סימני גוויעתה היו ניכרים. אבל שלושה חודשים קודם, נניח באמצע אוגוסט 1991, מעטים היו מעזים לחזות.
אנשים וארגונים המתפרנסים מתחזיות, כמו למשל סוכנויות ביון, לא ראו את החושך שבקצה המנהרה. למען האמת, הם לא ראו אפילו את המנהרה. במשך שנים הסי.איי.איי הזינה את ממשל ארה"ב בנתונים מופרכים על גודלה של כלכלת ברית המועצות ועל כוחה הצבאי. לאחר ההתמוטטות, שניים מראשי הסוכנות הזו הודו בטעותם, די במפורש.
כן, הם עמדו על חולשות המשטר, אבל לא היו מסוגלים לתרגם אותן לתחזית התמוטטות.
היו כמה היסטוריונים והוגי דעות במערב שהקדימו להבחין בשקיעה, אבל רובם עשו כן לתפארת המליצה, מסיבות פוליטיות ורעיוניות, בהקשר הרחב של התנצחויות אינטלקטואליות של עידן המלחמה הקרה.
הייתה כמובן מסתו המפורסמת של ההיסטוריון הסובייטי אנדרי אמלריק, מתנגד המשטר, "התתקיים ברית המועצות עד 1984?", אבל עצם שמה הפחית מרצינותה. "1984" היה רמז מתחכם לג׳ורג׳ אורוול. אמלריק עצמו כתב לימים כי "מבחינה אקדמית אפשר לטעון שזה היה פטפוט ריק". אף על פי כן, המסה נכתבה ב-1970, הייתה בה העזה גדולה ונודע לה לפחות אפקט של דגדוג.
נדמה לי שרק ספר אחד, ספק נובלה ספק ניתוח אסטרטגי, חזה התפרקות כללית. כתב אותו גנרל בריטי, ג'ון האקט, שהיה המקביל לאלוף פיקוד הצפון בברית נאט"ו. הוא נתן בו תרחיש של מלחמת העולם השלישית, שעמדה לפרוץ ב-1985. בשיאה מושמדות שתי ערים בנשק גרעיני, מינסק ובירמינגהם; המשטר הסובייטי מתמוטט, וכל אחת מ-15 הרפובליקות פונה בנפרד אל המערב בהצעה לשביתת נשק. ללמדך, שרעיון ההתפרקות ל-15 רפובליקות, בלתי סביר כאשר היה, ריחף באיזשהו אוויר.
איראן ודרום אפריקה, 1978
זאב וולטר לקוויר, ההיסטוריון של אירופה, הזכיר בספרו על נפילת ברית המועצות ("החלום שהכזיב", 1996) את דברי ליאופולד פון ראנקה, ההיסטוריון הגרמני הגדול. ראנקה תהה אם מישהו היה טורח בכלל ללמוד היסטוריה, אלמלא האפקט הדרמטי של האקטואליה.
אולי אפשר להפוך את הסדר על ראשו ולשאול, ברוח ראנקה, אם מישהו היה טורח בכלל לעקוב אחר האקטואליה אלמלא נשמע בסמוך לה משק כנפי ההיסטוריה. קצב המאורעות ב-1991 היה כה מסחרר, עד שהיה בהם נופך כמעט סוריאליסטי. כמו למשל היום שבו הודיעו כי את ברית המועצות יחליף מה שקראו בעברית "חבר העמים", ובירתו תהיה מינסק. מינסק!
ההתמוטטות ההיא הראתה שזהירות היא מן השטן. מה הטעם להיזהר, כאשר סדר עולמי מגיע אל קצו. התיאבון לסימני קריאה גדל והלך: תכף יתמוטט עוד משטר, תכף תתפרק עוד אימפריה, תכף הדמוקרטיה תזרח במערב והדיקטטורה תשקע במזרח. האין זה מוטב להקדים ולחזות?
גם אם המשימה של חיזוי ההיסטוריה היא עניינם המורכב של היסטוריונים, עיתונאים יכולים להצביע לפעמים על מאורע יחיד המאשר את מגמת השינוי, ונותן תוקף לתחזית הנועזת ביותר. אחד כזה היה בסתיו 1978, כאשר מיליוני איראנים מילאו את רחובות טהראן בהפגנת התנגדות חסרת תקדים למשטר השאה. אהוד יערי הקרין אז דקות ארוכות של תהלוכת המיליונים בערוץ הטלוויזיה היחיד. זהו זה, הוא אמר (פחות או יותר, אני מצטט מזיכרוני).
בכלל, ישראלים הקדימו להבחין שמשטר השאה עומד ליפול. השגריר דה פאקטו של ישראל באיראן, אורי לובראני, הזהיר עוד ביוני 1978. האמריקאים התקשו להאמין לו.
המסה הקריטית
אבל ישראלים לא היו מבורכים במידה כזאת של חזון באותו הזמן עצמו, כאשר ארצם התקשרה בברית צבאית הדוקה עם משטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה. אני מדפדף מפעם לפעם בספר שיצא ב-1978 בקייפטאון.
כתב אותו היסטוריון יהודי גרמני, לואיס גאן, שנמלט מפני הנאצים והתאהב לימים במשטרים גזעניים באפריקה הדרומית. שם הספר היה "מפני מה דרום אפריקה תאריך ימים". גאן האריך ימים דיו כדי לצפות במותה של מדינת המיעוט הלבן, 16 שנה לאחר פרסום ספרו.
מדוע הן נפלו? בברית המועצות, הדור הרביעי של המהפכה הבולשביקית התרוקן מכל רעיון יצירתי. באיראן, משטר השאה איבד את היכולת להפחיד את נתיניו, וגם איבד את הנכונות לירות בהם. הלבנים של דרום אפריקה לא נוצחו בשדה הקרב. הדמוגרפיה הביסה אותם. הם התעייפו, והסכימו לוותר על כל השפעה פוליטית.
איפה תתחולל ההתמוטטות הדרמטית הבאה, בניגוד לציפיות הטבעיות ולשכל הישר? בדלתו של איזה משטר ברוטלי, סדק בדלת יתפתח לכלל פרצה? סין? רוסיה? איראן? צפון קוריאה?
אדוארד גיבון, ההיסטוריון המהולל, שכתב את "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית", ייחס את קצה של רומא לאובדן ה"וירטוס" הלטיני, או "המעלה הציבורית" (תרגום מסופק, אני מודה, של Public Virtue), זאת אומרת, אוסף התכונות המניבות פטריוטיות, אומץ, אחריות, השתתפות בחיי הציבור, חירות ופתיחות.
גיבון ויורשיו ויורשי-יורשיו מתקשים להשיב על השאלה מתי אובדן ה"וירטוס" מתפתח למסה קריטית. לרוע המזל, זה עניין שקל הרבה יותר להבחין בו לאחר מעשה. אימפריות, או מדינות חזקות, נופלות לא רק, ולא בהכרח, מפני שהן נוחלות תבוסה. הן נופלות מפני ששליטיהן שוכחים מה הביא אותם לשם, ואזרחיהן מואסים בשליטיהם.
70 שנה עמדה האימפריה הסובייטית על מכונה, לרוחב 11 אזורי זמן. כשבאה שעתה לא היה צריך אלא לדחוף אותה דחיפה קלה. אלפי טילים גרעיניים ולוויינים בחלל החיצון לא הצילו אותה.