הבחירות ההיסטוריות בדרום אפריקה / צילום: Reuters, Finbarr O'Reilly
באוגוסט 1989 התחוללה הפיכת חצר בהנהגת משטר המיעוט הלבן של דרום אפריקה. הנשיא החולה פי-דאבליו (PW) בותה הודח, ואת מקומו תפס אף-דאבליו (FW) דה קלרק. שניהם היו צאצאים של משפחות אפריקנריות מיוחסות. המודח היה ממוצא הולנדי קלוויניסטי, המדיח היה ממוצא צרפתי הוגנוטי.
הבישוף האנגליקני של קייפטאון דזמונד טוטו, חתן פרס נובל לשלום, לוחם נועז נגד האפרטהייד, הגיב בביטול. FW החליף את PW, הוא אמר בגיחוך גלוי, "אות אחת היא כל ההבדל ביניהם". הבישוף עצמו הודה לימים בטעותו. ההבדל לא היה אות אחת. ארבע שנים וחצי אחר כך, דה קלרק העביר את הנשיאות לידי נלסון מנדלה.
היום שבו FW עלה לשלטון היה היום הראשון של הפרק האחרון בתולדות אחד המשטרים האיומים ביותר של הזמן המודרני. הוא לא היה איום רק מפני שהיה דיקטטורי, ומפני ששלל זכויות. במובן הזה היו לו הרבה מתחרים. הוא היה איום מפני שביסודו עמדה תיאולוגיה של השפלת כבוד האדם ושל ניצולו. האפריקנרים רצו כוח פוליטי וכלכלי מסיבות רגילות; אבל הם גם טענו לכוח, והחזיקו בו, מפני שכנסייתם אמרה להם כי אלוהים עצמו העניק להם את המנדט לשעבד.
מדינת האפרטהייד קמה ב-1948. אבל עוד בשנות ה-30, האנשים שעמדו לייסד אותה היו חסידים גלויים של היטלר. הם העבירו חוקים אנטישמיים בפרלמנט בקייפטאון למנוע כניסת יהודים לתחומי דרום אפריקה ורצו להגביל את אלה שכבר נמצאו בה. הם הקימו מחתרת נאצית, ששאפה לכונן מדינת גזע טוטליטרית. פעילי המחתרת הזו הושלכו למחנות מעצר. למרבה הבושה, אחד מהם כיהן לימים כראש ממשלה, כרת ברית צבאית עם ישראל, והובל אחר כבוד במסדרונות יד ושם.
אומה גאה, בטוחה ומאמינה
משטר האפרטהייד היה מחפיר במיוחד, מפני שהעולם הניח לו להתקיים חצי מאה לאחר היטלר. הוא לא הובס בשדה הקרב. אדרבא, צבא דרום אפריקה הפגין פעם אחר פעם את עליונותו על פני הגרילה ועל פני הארצות שהעניקו בסיסים לגרילה. הוא פשט על ערי בירה קרובות ורחוקות, וניחן ביוזמה ובהעזה.
משטר המיעוט הלבן הפסיד אסטרטגית ומוסרית. קשה מאוד להסביר את המהירות שבה התרחש המהפך. כל ישראלית, גם ישראלי, צריכים לשאול את עצמם איך אומה גאה ובטוחה, השואבת את השראתה מאתוס של גבורה ושל התנגדות, ומסתמכת על כתבי הקודש, מתמוטטת במהירות כזאת.
אני מאלה החוזרים וטוענים שישראל אינה מדינת אפרטהייד; ושהשימוש באיפיון הזה נגדה הוא דמגוגי, או בטלני, או חסר אחריות. אבל אני מייעץ למתעניינים לתת את דעתם על דמיון הדינמיקות בין ישראל הדמוקרטית לדרום אפריקה של האפרטהייד. במרכז הדמיון עומדת ההתכחשות לזמן העובר.
נשיאותו של דה קלרק לא נמשכה אפילו חמש שנים. הוא ושותפיו הפוליטיים היו כונסי הנכסים של האפרטהייד. הם ניהלו את המשא ומתן עם נציגי הרוב השחור (שחלקם היו לבנים, קומוניסטים, יהודים). דווקא אחדים ממתנגדי האפרטהייד בין הלבנים חשבו שדה קלרק ושות׳ מעלו בתפקידם. היסטוריון לבן ליברלי בולט אמר עליהם שהם היו להוטים לשאת חן בעיני בני שיחם יותר ממה שהיו להוטים ליצור מנגנוני הגנה ושיור לדמוקרטיה רב-גזעית. זה לא היה אלא מיצוי הגיוני של החמצה הרת-אסון.
כתמים על פרוות עור הנמר
נוסחת פשרה בדרום אפריקה היתה תמיד מסובכת יותר מאשר בארץ ישראל ההיסטורית, מהרבה סיבות. אבל נוסחה פוטנציאלית היתה קיימת, והיא נידונה זמן קצר, לפני 60 שנה, בדרגה כלשהי של רצינות. עניינה, אם בכלל, היה חלוקה טריטוריאלית צודקת וממשית, שהיתה מעניקה לרוב השחור בעלות יחסית על קרקעות ועל משאבים, אבל מרשה ללבנים לשמור חלק מדרום אפריקה כבסיס למדינת-לאום (מדינת האפרטהייד לא היתה רק מדינת גזע; במרכזה עמד העם האפריקנרי; כמעט כל עמדות השלטון היו בידי דוברי אפריקאנס).
תחת זאת, אדריכלי האפרטהייד העמידו פנים שהם מציעים מדינות אוטונומיות לכל אחת מן הקבוצות השבטיות העיקריות של השחורים. הם יצרו אוסף מגוחך של "כתמים על פרוות הנמר", שביניהם הפרידו קילומטרים רבים של יישובים לבנים. זה מה שהימין הישראלי היה מוכן להעניק לפלסטינים, אם בכלל, אילו אקדח היה מכוון אל רקתו.
אפשר שדרום אפריקה לא היתה יכולה להתחלק, אבל לבניה שיכורי הכוח ועתירי המנדט האלוהי לא העניקו לה את ההזדמנות לנסות. בשנות ה-70, תחת לחץ גובר של נסיבות היסטוריות וגיאוגרפיות, משימת השיור של הלבנים לבשה ממדי גוג-ומגוג. הם התחילו לפתח יכולת גרעינית בעזרתה הניכרת של מדינה אחת חובבת עמימות.
רמטכ"ל מדינת העמימות נהג לכתוב מכתבי השתפכות ואהבה לעמיתו הדרום אפריקאי, שדלפו שנים לאחר מותם. בסופו של דבר, העוצמה הצבאית לא עזרה לאפרטהייד. פרדריק וילם דה קלרק קיבל את פרס נובל ב-1993 יחד עם נלסון מנדלה. מתנגדי האפרטהייד חרקו שיניים.
בניגוד למנדלה, שבילה 27 שנה בכלא, ולא פיתח שנאה ותאוות נקם; בניגוד למנדלה שהתרומם למעלת קדוש בין לאומי; בדה קלרק לא דבקה כל קדושה. היו דרושות לו שנים כדי לנסות ולהתנער מן המשטר שהוא היה ממנהיגיו וממשרתיו.בשבוע שעבר, מייד לאחר מותו, משפחתו פרסמה מסר פרידה ממנו בווידיאו. בגרון ניחר מחמת הקרנות וכימותרפיה, דה קלרק עשה משהו שלא עשה מעולם: הוא התנצל ללא הסתייגות על חטא האפרטהייד. הרוב הגדול חרקו שיניים או משכו כתפיים.