רחוב יפו בירושלים בסגר. במשך זמן רב לא הייתה אכיפה ממשית של חוקי הקורונה / צילום: עמירם ברקת
בראשית 2020 פרץ נגיף הקורונה לתודעת העולם והתפשט במהירות. לא ניתן היה להתמודד עם המשבר, אלא באמצעות פעילות שלטונית רחבה ונחושה, הכרוכה בשיתוף פעולה של הציבור הרחב.
מדינת ישראל הייתה צריכה ויכולה להיות סיפור הצלחה עולמי בהתמודדות עם הנגיף, אך לא כך היה. ישראל אמנם אינה נמנית על המדינות שהתמודדו עם המשבר בצורה הגרועה ביותר, אך ביצועיה ואורחותיה אינם מרשימים. לשם המחשה, מספר המתים לנפש בישראל גבוה כמעט פי 88 מזה שבניו-זילנד, מדינה עם מאפיינים משטריים וחוקתיים דומים למדי. האשמה העיקרית היא הממשלה.
במדינה דמוקרטית ניתן לגייס את שיתוף הפעולה של הציבור הרחב, אפילו שיתוף פעולה סביל של ציות לחוק, רק באמצעות קניית לגיטימציה נורמטיבית. כך חש האזרח חובה או, לפחות, נכונות לפעול על-פי הכללים שנקבעים ומיושמים על-ידי הרשויות. ממשלה שמקפידה על הפרדת הרשויות, על המבנה החוקתי ועל זכויות, עשויה ליהנות מלגיטימציה גבוהה. מספר גורמים נוספים משפיעים על מידת הלגיטימציה של השלטון ושל חוקיו: (א) האם הממשל ראוי לאמון - בראש ובראשונה, האם המניע של הממשלה הוא טובת העניין? (ב) שוויון ונייטרליות בכל הנוגע להשתייכות קבוצתית; (ג) בהירות ועקביות; (ד) אכיפה - ממשית, שוויונית והגיונית.
נקודת הפתיחה החוקתית והשלטונית של ישראל הייתה קשה. המדינה הייתה נתונה במשבר פוליטי וחוקתי. ממשלת מעבר, שאינה נהנית מאמון הכנסת, ותפקידה הרגיל הוא תחזוקה ותפעול מינימליים, כיהנה זמן ממושך. הבחירות לכנסת באו בזו אחר זו. ראש ממשלת המעבר נאשם בעבירות פליליות חמורות ונתפס על-ידי רבים כמי שכבר ניצל את כוחו השלטוני לרעה; אף כשירותו המשפטית לתפקיד הייתה מוטלת בספק. המחלוקת הפוליטית גאתה.
היה צורך לקבל החלטות מקצועיות, אך ממשלת המעבר פעלה אחרת
על רקע זה, ממשלה שרצתה בטובת הציבור ובהתמודדות יעילה עם המשבר, נדרשה לגייס את המערכות המקצועיות ולהקפיד שבעתיים על תוכן ההחלטות, על ההליך ועל מראית העין. היה צורך לקבל החלטות על בסיס מקצועי ומשיקולים ענייניים בלבד - החלטות שוויוניות ומוכוונות מטרה שאינן מעדיפות קבוצות חברתיות או פוליטיות מסוימות. נדרשו דיון, חקיקה ופיקוח בכנסת; שמירה על עצמאותם ופעילותם הסדירה של בתי המשפט ועל הגישה של הציבור למערכת, גם לצורך עתירות או עררים הנוגעים לחוקי הקורונה. ההחלטות המחייבות היו צריכות להיות ברורות, ישימות, יציבות ועקביות ככל האפשר. ולבסוף, נדרשה אכיפה נחושה, נרחבת, שוויונית ועקיבה.
ממשלת המעבר פעלה הפוך, ממש הפוך. שיקולים מפלגתיים ומגזריים הנחו את מעשיה והעצימו את חוסר האמון בממשלה ובמניעיה. הממשלה עשתה שימוש פרוע, חסר תקדים וספק-חוקי בתקנות-שעת-חירום כשהיא עוקפת את הכנסת ודורסת את הפרדת הרשויות. נעשו ניסיונות לסגור את בתי המשפט או לצמצם את הגישה אליהם; זאת, בנוסף למתקפות על מערכת השפיטה הממלכתית, כמו גם על הפרקליטות ועל המשטרה. התקנות וההמלצות לציבור שונו חדשות לבקרים. ההסברים לציבור והתנהגות רשויות האכיפה לא רתמו את המעמד ואת הלגיטימציה של משפט המדינה. החוקים כונו "הנחיות". האכיפה הייתה חסרה מאוד, תבהלתית, לא עקבית ולא שוויונית.
חוסר הבהירות, היציבות והעקביות מרקיעים שחקים
הממשלה הנוכחית לא חטאה בכל חטאי קודמותיה. התמודדותה עם המגפה במרבית ההיבטים הנזכרים טובה יותר. אך בכמה עניינים קריטיים אין הממשלה טובה מקודמותיה, ואולי אף גרועה מהן. ראשית, חוסר הבהירות, היציבות והעקביות מרקיעים שחקים, בייחוד בימים אלה של גל האומיקרון. אין הצדקה לכך, בוודאי על רקע זמן ההיערכות שהיה לממשלה. על החוקים וההמלצות להיות פשוטים, ברורים ויציבים ככל האפשר. שאם לא כן, לא יהיה הציבור מסוגל לציית לכללים אפילו אם ירצה בכך. שנית, חוסר הכבוד לחוק שובר שיאים שליליים. במשך זמן רב לא הייתה אכיפה ממשית של חוקי הקורונה. ככל שחוסר הציות גבר, מספר הדוחות צנח. שיירי האכיפה היו תבהלתיים. כשגבר החשש מגל תחלואה גדול, החלו מייד דיונים ואיומים בהגברת האכיפה, כאילו קיומו של חוק תלוי ברמת החרדה של ראש הממשלה ושריו, ולכן זמירות אלה על הגברת האכיפה גרמו נזק נוסף. גם כיום אין אכיפה של ממש.
כך, בעת ובעונה אחת, פוגעת הממשלה בשלטון החוק, מערערת את המשילות ושוחקת את הכלים שעוד נותרו לה להתמודד עם משברים נוספים בעתיד. שינוי הכיוון הנחוץ אינו נראה באופק. אך אם יופיע, המדינה תיהנה ממנו, ואזרחיה לא יחסרו: שלטון החוק יחוזק, המשילות תיבנה, האינטרס הציבורי יקודם, ורווחתנו תגדל.
הכותב הוא חוקר משפט ציבורי, מרצה לדיני חירום באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת רייכמן ועורך דין במשרד חגי שבתאי שפירא