במשך שנה שלמה, דניאלה זלצר חיה בתוך ניסוי. את המקרר הביתי היא מילאה אך ורק בירקות ופירות משוק מחנה יהודה בעיר מגוריה, ירושלים. אך באופן די שונה ממרבית הצרכנים: "הלכתי לבסטיונרים וביקשתי את הסחורה שהם תכננו לזרוק לפח באותו סוף יום", היא מספרת. "אנשים הסתכלו עליי בצורה מוזרה, כמה פעמים אפילו הציעו לקנות לי אוכל. מישהו צעק עליי: 'תתביישי לך, זה יביך את בעלך, זה לא ראוי לאישה'. אחרים, בשקט, המליצו לי על בית תמחוי".
אותן תגובות, רק חיזקו את המוטיבציה של זלצר בת ה־30, והבהירו לה עד כמה גדולה הבעיה שהיא מבקשת לפתור. "הסברתי למי שהתרעם: זה לא מגיע מחוסר באמצעים כלכליים אלא מתוך אמונה שיש כל כך הרבה שפע בעולם, שלא צריך עוד. יש כאן המון ירקות ראויים למאכל שנזרקים לפח, וזה פוגע מאוד בסביבה ובנו", היא מספרת. "אז קיבלתי עגבניות קצת רכות, מלפפון קצת גדול, ענבים שהיה צריך קצת למיין. מזון טוב וראוי לאכילה. זה גם גרם לכך שכל התפריט שלי הפך להיות מבוסס על יצירתיות. התהליך חיבר אותי למה שקיים, ולא למה שאני רוצה, והבהיר לי עד כמה החזון שלנו אפשרי".
זלצר ייסדה יחד עם איתי פלד את ארגון "מצילות המזון": קבוצה של אזרחיות ואזרחים אכפתיים, שמצילים מזון מהשוק הסיטונאי בירושלים, ופועלים במטרה לקדם מערכת מזון עירונית בת קיימא, בדגש על צמצום בזבוז מזון. לאחר שהמזון נאסף מהשוק, הוא מחולק לקהילות ברחבי ירושלים. ויש להן גם מודל כלכלי: מסעדות פופ-אפ בהן זלצר, שותפיה ומתנדבים מכינים מזון משובח מירקות טובים שכמעט וקיפחו את חייהם. וקייטרינג חברתי בר קיימא, המבוסס ב־80% על עודפי תוצרת טרייה, בנוסף לחומרי גלם מקומיים של עסקים קטנים. הארגון גם מפתחת סדנאות ומערכי חינוך לבתי הספר, ומקיימת סיורים בנושא הפוליטיקה של האוכל.
זלצר ושותפיה, מנסים למעשה לגרום לישראלים לשנות גישה, ולפתור את אחת הבעיות הכואבות והמוזנחות בשיח - בזמן שכולם מדברים על משבר האקלים, האנושות זורקת לפח שליש מהמזון שהשקיעה משאבים כה רבים כדי לייצר. וכל זה קורה כש- 8,230 מיליון בני אדם סובלים מרעב, ומספרם רק גדל. האנושות סובלת ממצוקת שטחים ומשאבים, אבל 30% משטחי הקרקע המנוצלים לגידול מזון, מעובדים לריק. כך נזרקים לפח, יחד עם המזון, שעות עבודה רבות, מים, פלסטיק, חומרי הדברה שפוגעים בקרקע ונשטפים אל האוקיינוסים, ועוד. אותה תופעה, לא אחראית רק לפגיעה אקולוגית קשה, אלא גם לפליטות 8% מגזי החממה בעולם, וכך מתדלקת את משבר האקלים הגלובלי.
וישראל? שמור לה מקום של כבוד ברשימת הבזבזניות: היא מדורגת במקום השני בבזבוז מזון בין מדינות ה־OECD ומייצרת מידי שנה 2.5 מיליון טון פסולת מזון. כ־6% מפליטות גזי החממה שלנו, הן תוצר של הטמנת מזון עודף. הבזבוז הכלכלי זועק לשמים: לפני נתוני המשרד להגנת הסביבה - בשנה אחת, נזרקת סחורה שמוערכת בכ-20 מיליארד שקלים, כשהפגיעה הסביבתית מוערכת ב־3.2 מיליארד בשנה. על פי BDO ולקט ישראל, מדובר בבזבוז של 3,200 ש"ח לשנה למשק בית. שזה כמו לזרוק לפח 13% מהיקף ההוצאות שלנו על מזון. ואם לא די בכך, אז 50% מהמזון שנזרק ראוי למאכל אדם, אבל כאמור, מגיע לאשפה.
"לכל עגבנייה יש סיפור"
המודעות של זלצר בנושא התפתחה עוד בילדות. כשהייתה בת 10, עברה עם משפחתה לקנדה, שם שימש אביה חוקר באוניברסיטת טורנטו. בבית הספר היהודי בו למדה, נחשפה לתרבות שונה מזו שהכירה בבית. "זו אוכלוסייה מרקע סוציואקונומי מאוד גבוה. ההורים היו שולחים עם הילדים קופסאות פלסטיק עם ניוקי בשמנת, אוכמניות, ושפע שלא יצא לי לראות בעבר", היא מספרת. "בסוף כל ארוחה, ראיתי שהם זורקים את האוכל לפח עם קופסת הפלסטיק וחטפתי חלחלה. אבא שלי, היה לוקח כל דבר שנמצא במקרר, ועושה ממנו דברים יצירתיים. צנונית הוא היה מטגן ומכניס לחביתה, הסוף של המרק בלי הנוזלים היה נכנס לפירה. לא היו דברים כאלו אצלנו".
במהלך התואר הראשון שלה בטורונטו, בצדק חברתי ומעורבות קהילתית, הבינה זלצר "איך אפשר להניע תהליכים בעולם באמצעות אוכל. קיבלתי משקפיים לעולם שלם, וזה שינה לי את כל ההסתכלות על הנושא. מאותו רגע, עגבניה כבר לא הייתה עגבניה, אלא עגבניה עם סיפור. המון אנשים לאורך הדרך מעורבים בכל עגבניה שמגיעה אליי לצלחת. הצטרפתי לתנועת מחאה בשם 'אוכל במקום פצצות' בטורנטו. אספנו ארגזי מזון לפני זריקה, ואחרי שהבאנו את הכל למקום מרכזי, לקחתי שלל עצום של דברים טובים הביתה - אוכמניות, ביצי שליו, ירקות. הייתי המומה שהדברים האלו נזרקים. גם היום, כשהמתנדבים מגיעים ורואים אצלנו את הכמויות של האוכל, זה לא עוזב אותם. זה נשאר איתם לכל החיים, זה רגע מכונן".
לפני הקמת העמותה, ריכזה מטבחים קהילתיים בקנדה ואת היחידה הקולינרית של עמותת קלאבהאוס בירושלים - מרכז לקהילה של אנשים שחוו משבר נפשי. לאורך השנים נעה בין קנדה, ארה"ב וממדינות באירופה מתוך רצון ללמוד מארגוני מזון אחרים על פעילותם.
"הפוקוס על קיימות - לא נזקקות"
אחת מנקודות ההתפחות של מצילות המזון אירעה ב־2018, כשלפני הקורונה, זלצר ושותפיה החליטו לעשות אירוע גדול, כדי לחגוג את השפע שכבר קיים - ולמנוע את השלכתו. "הגענו למחנה יהודה ולסופרים ומאפיות, וביקשנו את האוכל של סוף היום. ביקשנו ממכר שלנו שהיה לו מזנון בבניין כלל להשתמש במקום. בישלנו כמויות ענקיות של אוכל, קראנו לאנשים לסעודה על בסיס 'שלמו כפי רצונכם'. עשינו 25 מנות, זה היה מדהים. עשינו את זה פעם בחודש במשך שנה. מ־50 אנשים גדלנו ל־80 ובאירוע האחרון כמעט 300. זאת הייתה ממש חגיגה, אבל בתקופת הקורונה הפעילויות הקהילתיות שעשינו היו חייבות להיעצר".
באירועים שקיימו זלצר ושותפיה על גג בניין כלל, נציר הציבור עם מוסללה, לתוכה התמזגו ״מצילות המזון״. זוהי עמותה ירושלמית מקומית, המחזיקה בכמה מרכזי פעילות סביב מודלים של קיימות עירונית.
כדי להמשיך קדימה בתקופת הקורונה, הוחלט להוסיף חלק מרכזי ששינה את כל הפעילות: הצלת מזון שיטתית. "ראינו שבשוק הסיטונאי יש כמויות היסטריות, לא נורמליות, של אוכל שנזרק. לחשוב על כל העבודה שנכנסה לתוך האוכל הזה ושאחר כך הוא מתבזבז, זה צורם. ולמה זורקים? החצילים גדולים מדי, הגזר מעוות, מגיעה אספקה חדשה של עגבניות והקודמות מעט עייפות. כוח האדם שנדרש מהסיטונאים כדי למיין את התוצרת הזו, שמבחינתנו היא מעולה, הוא יותר יקר מהעלות של הפירות והירקות. לכן יותר משתלם להם לזרוק 8־12 טון ביום".
בגל הראשון של הקורונה, תוך חודש, "מצילות המזון" פיתחו מערך מתנדבים. "ביקשנו בסטה מהסוחרים, כדי שנוכל לחלק לאנשים שאין להם נגישות לפירות וירקות. כל פעם היה סיטונאי אחר שהיה מארח אותנו בבסטה כדי שנמיין סחורה של 30 משטחים. באזור הפחים בשוק, מצאנו 3 טון של בצל סגול שנזרק. הם קרסו ממשאית שעשתה פניה חדה, ופשוט שמו אותם שם. הכנו ריבות מכל הבצל הזה וחילקנו לסוחרים. היום, השוק כבר בצורה שיטתית שולח לנו את המשטחים שמיועדים לזריקה. אנחנו עושות 3 משמרות בשבוע עם מתנדבים רבים, ממיינות את הסחורה ומחלקות אותה ל'בסטות' בקהילה. חלק קטן מהאוכל מופרש למטבח שלנו, ועוד חלק קטן לסדנאות. מאז שהתחלנו, הצלנו 210 טון, השווים בערכם ל־860 אלף שקל שלא הושלכו להטמנה".
כדי לחלק את התוצרת, יצרה העמותה קשר עם ועדי שכונות, רשתות של חד הוריות, בתי קשישים, מבקשי מקלט, מסגדים ועוד. "האמנו בכוח של הקהילות לתמוך בעצמן. הגיעו אלינו טנדרים, משאיות, אופניים, מכוניות. כל קהילה מצאה את דרך החלוקה שלה. במסגד בג'אבל מוכבר פרסו את הירקות בכניסה למסגד, בקרית יובל הביאו את התוצרת למרכז הקהילתי ושינעו משם בסלי מזון לאנשים מבוגרים. הגענו ל־22 שכונות בירושלים. התחלנו לחשוב איך לקחת את חלוקת המזון הזו ואת תופעת בזבוז המזון - בעיה יציבה שתלווה אותנו תמיד, ולהפוך אותה לפרויקט קהילתי שהוא דבק קהילתי, ויוצר רשתות פעולה אזרחיות שאנחנו לא עושים עבור אף אחד - אלא עושים עם.
"מה שהתחלנו לפתח עם המנהל הקהילתי בקרית יובל והתרחב לעוד שכונות, זה מערך שהוא בסטה לכל דבר. פתחנו שולחנות מתקפלים, שמנו מפות, התושבים אספו את המזון במכוניות מהשוק הקהילתי, פרקו במנהל הקהילתי בבסטה שפתחנו עם קונספט של 'שלמו כפי רצונכם'. אנשים באו, נפגשו, החליפו מתכונים, קנו. יש שם עכשיו 60 משפחות שמעורבות בדוכן הזה ומעגל של פעילים שמחזיק את הפעילות. מוקד הפעילות הוא חגיגה. הפוקוס הוא קיימות, ולא על נזקקות. אנחנו עושים ערבי סרטים, ארוחות, שוק תן-קח. תפוחי אדמה עם קצת ירוק הלכו להישתל בגינה, זרעים של עגבניות יובשו וחולקו הלאה, אנשים לקחו מלפפונים שנותרו, הכינו חמוצים והחזירו למכירה בבסטה".
לשחרר את התלות בחברות ענק
כדי לייצר מודל כלכלי, הקימה העמותה מטבח שנקרא 'השליש', על שם השליש האבוד של המזון שהאנושות זורקת. "לפני שנה השקנו את המטבח, כדי לתמוך ב־100% בחזון שלנו ובפן החינוכי, אבל גם כדי לתמוך כלכלית בארגון", מספרת זלצר. "כדי לחשוב על יציבות כלכלית, אנחנו יודעות שיש חשיבות לבנייה של מודל עסקי־חברתי. אנחנו מנסות לייצר מודל גדילה ורווח. 35% בשנה הראשונה היה מהכנסות עצמאיות, והשנה 45% מההכנסה תהיה מבוססת על העסק החברתי שלנו. הנתח הזה יגדל".
מה התוכניות שלכן לשנים הקרובות?
"אנחנו מעוניינות להמשיך לעורר השראה בתחום של קיימות מזון, תחום שלא כל כך מדובר בארץ: להכנס למערכת החינוך עם תכנים, לקדם בשכונות רשתות של הצלת מזון וצרכנות אלטרנטיבית - לא רק מזון, לשכפל את המודל לשווקים סיטונאיים וערים אחרות, וכך גם את המטבח. אנחנו מקוות לייצר מכולות מקומיות שמובססות על עודפים.
"הדרך שבה אנחנו מתייחסות לאוכל, משפיעה על הדרך שאנחנו מתייחסות אחת לשנייה. אם נתייחס באופן אחר לאוכל, לשרשרת המזון ולמי שמייצר אותו, נוכל לחולל שינוי חברתי. יש כל כך הרבה ידיים שמעורבות בתהליך, כל כך הרבה משאבים שנכנסים לכל חלק במזון. מי שמגדל אותו, גם מכניס אליו איזושהי כוונה. אנחנו מעוניינות ליצור קשר מחודש ביננו לאוכל שלנו. בריאות היא לא רק שאלה של אלו חומרים מזינים אנחנו מכניסות לגוף, אלא מערכת יחסים בין אנשים לסביבה, ולבעלי החיים ולאדמה - כל אלו שתומכים בקיום שלנו. אנחנו רוצות לעבור מאינדיבידואליזם לשותפות, מתלות בחברות ענק לעצמאות ומקומיות".
