מינויה המסתמן של עו"ד גלי בהרב-מיארה לתפקיד היועצת המשפטית של הממשלה העלה לדיון הציבורי את התנהלותה של ועדת האיתור לתפקיד, שבין היתר לא בחרה ברז נזרי, המשנה ליועמ"ש, כאחד משלושת המועמדים שיוצגו לממשלה.
אבל מי בעצם קבע שהמינוי לתפקיד אכן דורש ועדת איתור? לח"כ דודי אמסלם היה הסבר מעט בוטה להשתלשלות האירועים ההיסטורית. "(מינוי) היועץ המשפטי זו הפררוגטיבה של הממשלה, זה החוק גם", הוא אמר בראיון בגלי ישראל. "אלא מה? מאז פרשת בראון-חברון בא השמאל והקים לנו ועדות איתור כדי להביא את האנשים שלהם, ואם אנחנו רוצים בן אדם, אז כמובן שיש הרבה צרות".
ההסבר של אמסלם אכן מזכיר לנו כי לא תמיד ועדת איתור הייתה שלב בהליך מינויו של היועץ המשפטי לממשלה. עד לסוף שנות ה-90 הסתמכה הממשלה על סעיף 5 לחוק שירות המדינה, הקובע כי "הממשלה רשאית לקבוע את הדרכים והתנאים למינויו של היועץ המשפטי לממשלה".
לפי דוח שמגר, שמיד נגיע אליו, ב-1960 התקבלה החלטת ממשלה שהסתמכה על הסעיף שהזכרנו, וקבעה כי היועמ"ש יתמנה לפי עצת שר המשפטים, ועליו להיות "כשיר לשמש כשופט עליון".
כך התנהלו הדברים עד לפרשה שזכתה לכינוי "בראון-חברון" מ-1997. ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו ביקשה למנות ליועמ"ש את רוני בראון, מהלך שלפי תחקיר של העיתונאית אילה חסון, היה חלק מעסקה עם ש"ס: בראון, נטען בתחקיר, היה אמור לחלץ את אריה דרעי מההליך הפלילי שהתנהל נגדו, ובתמורה ש"ס הייתה אמורה לתמוך ביציאת כוחות צה"ל מהאזורים הפלסטינים בחברון (המשטרה אף המליצה להגיש כתבי אישום בפרשה, אך זו נסגרה לבסוף).
לענייניו, סיפור בראון-חברון הוא חשוב, משום שבעקבותיו הקימה ממשלת נתניהו את ועדת שמגר, שהתבקשה לבחון את "מכלול ההיבטים בדבר כשירותו של מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ואת דרך מינויו".
דוח הוועדה הוגש עוד ב-1998, אך מי שאימצה אותו לבסוף הייתה הממשלה הבאה, בראשות אהוד ברק, שב-2000 העבירה את החלטת הממשלה 2274. זו קבעה כי המינוי יעשה באמצעות ועדה מיוחדת שתמליץ לממשלה על מועמדים לתפקיד. הוועדה מורכבת מחמישה חברים: שופט עליון לשעבר (ממונה על-ידי נשיא בית המשפט העליון בהסכמת שר המשפטים) שמשמש יו"ר הוועדה; שר משפטים לשעבר או יועמ"ש לשעבר (ממונה על-ידי הממשלה); חבר כנסת (נבחר על-ידי ועדת חוקה); עורך דין (נבחר על-ידי לשכת עורכי הדין); ואיש אקדמיה (נבחר על-ידי דיקני פקולטות למשפטים).
הוועדה צריכה להגיש לממשלה מועמד אחד או יותר, אך זו רשאית לדחות את כל המועמדים שהובאו בפניה, ובמקרה כזה הוועדה בוחנת מועמדים נוספים. במילים אחרות, הוועדה אומנם מהווה חסם מסוים (המועמד חייב לעבור את הרף שלה), אך בסופו של דבר לממשלה יש מרחב תימרון רב בכל הקשור למינוי.
יתרה מכך, אמסלם אולי צודק טכנית שהשינוי בהליך בחירת היועמ"ש אושר בתקופת "ממשלת שמאל" (שהתבססה על ועדה שהקים נתניהו), אך השינוי הזה לא כובל את הממשלות שהגיעו אחריה ואינו מעוגן בחקיקה ראשית. כדי לשנות אותו, כל שנדרש מהממשלה החדשה הוא להעביר החלטת ממשלה משלה.
דוגמה אחת לכך היא החלטה שעשתה ממשלת אולמרט, שבתקופתו של דניאל פרידמן כשר משפטים אישרה הכנסה של שינוי מסוים בהליך. דוגמה נוספת, משמעותית בהרבה, קיבלנו עם חזרתו של נתניהו לתפקיד ראש הממשלה ב-2009. ועדת האיתור שהוקמה אז כדי למנות מחליף למני מזוז לא הצליחה להסכים על מועמד, והממשלה החליטה למנות את יהודה וינשטיין לתפקיד היועמ"ש באמצעות שימוש חד-פעמי בשיטת המינוי "הישנה".
בשורה התחתונה: דבריו של אמסלם דורשים הקשר. אכן, עד ל"פרשת בראון-חברון" היועמ"ש מונה על-ידי הממשלה בעצת שר המשפטים. בעקבות הפרשה הקימה ממשלת נתניהו ועדה שהמליצה שהליך המינוי יעשה באמצעות ועדת איתור, וממשלת ברק אימצה את ההצעה. כל ממשלה שנבחרה מאז הייתה יכולה להכניס שינויים בהליך המינוי, שאינו כפוף להחלטות הכנסת.
תחקיר: אוריה בר-מאיר