גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

שר הביטחון בני גנץ / צילום: עושים צילום

על פי העיתונאי ברק רביד, בעת נאומו של שר הביטחון בני גנץ בוועידת מינכן לביטחון הוא "התייחס למתיחות בין אוקראינה לרוסיה ועקץ את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כשאמר 'כמי שידע מלחמות, אני יודע שגם המנצח מפסיד בהן".

ראוי לתהות האם קביעתו של שר הביטחון על כך שניצחון הוא בעצם הפסד, מייצגת את רוחה של מערכת הביטחון הישראלית כולה? יותר ויותר סימנים מלמדים כי אכן כך הוא. לא ברור מהיכן שואב גנץ את הביטחון ביכולתו להעניק מניסיונו האישי, הלא מזהיר, דווקא לנשיא האימפריה הרוסית, שכידוע התנסתה בכמה ניצחונות מובהקים על אויביה. הצבא האדום לא הפסיד במלחמה בה הוא הביס את הצבא הגרמני, ופוטין לא צוער בבה"ד 1 הזקוק לעצותיו החלולות של שר הביטחון הישראלי. יש לזכור כי מה שנתפס בעיני נציג של תרבות מסוימת כ"עקיצה" נחמדה, עלול להתפרש כעלבון אצל מי שבא מתרבות אחרת. כדאי לשר הביטחון העוקצני שלנו, לפחות בתחום המלל, לזכור שנשיא רוסיה הוא בר סמכא עולמי בעקיצות נגדיות, ומכאן שמומלץ לשקול היטב כל מילה בענייני רוסיה בכלל ונשיאה בפרט.

פוטין לא חסיד אומות העולם בכל הקשור לחופש הביטוי ושאר סממני זכויות האדם במושגי המערב. עם זאת הוא ידיד ישראל וקשוב לצרכיה, כמובן במגבלות צרכי מדינתו, כפי שהוא רואה אותם. העיסוק במשבר האוקראיני של היום אסור שייפגע באהדתו של נשיא רוסיה לישראל ובנכונותו לקיים דלת פתוחה בפניה. מדובר במציאות דיפלומטית שהיא לא פחות מחזון אחרית הימים עבור ישראל, ומכאן שיש להיזהר, לטפחה ולשמרה ולא לערערה באמירות חסרות אחריות. יש הבדל ענק בין נאום דיפלומטי שידגיש את הצורך, הנכון תמיד, לשאוף להסדר ולשלום לבין עקיצות פרטיות, שאין לדעת מה תהיה הפרשנות שתינתן להן מצד מושאן. מי שלא מבחין בין השתיים עדיף לו שיסכור את פיו בעת הזו.

המגמה המסוכנת של גנץ

משבר אוקראינה צריך ללמד את הישראלים ואת ראשי מערכת הביטחון שוב את הלקח שרבים מהם אוהבים להתעלם ממנו מסיבות של נוחות או סתם בורות - לחלש אין זכות קיום בעולמנו, ועוד לא הייתה מלחמה שלפניה לא היה שלום. אוקראינה התאהבה בתרבות המערב הנוכחית, כולל התבוסתנות הגלומה בה, מה שהביא אותה, כמו את שאר מדינות אירופה המערבית, להזנחת כוח המגן שלה עצמה. התוצאה היא עמידתה כעת חסרת אונים מול אויב נחוש, המהתל בה בעזרת ארצות המערב, שכאמור הפכו את הלחימה ואת ההכנות אליה לרעיונות מוקצים מחמת מיאוס.

אם שר הביטחון היה לומד כראוי את הלקחים שכבר ניתן להפיק ממשבר אוקראינה, הוא היה מפסיק מיד את ניסיונותיו להיטיב בכל מחיר, תרתי משמע, עם מקבלי הפנסיה התקציבית, שגם הכותב כאן נהנה ממנה. מדובר בהטבה שהורתה בשנות החמישים של המאה הקודמת, בהן שלט בצה"ל הרעיון על פיו איכותו של הארגון תשען גם על היותו "צעיר לנצח". הדרך לכך הייתה לשחרר מהשירות בגיל צעיר יחסית את הקצינים, שבהעדר מספיק שנות ותק נזקקו עם צאתם לאזרחות לפנסיה שתגשר על העדר הוותק הצובר. כמו במקרה הפטור לחרדים, כך גם הפנסיה התקציבית, על שלל סעיפיה המיטיבים, תפחה ללא בקרה והוחלה על יותר ויותר משרתי קבע, שיכולים היו להמשיך ולשרת עד גיל מבוגר, עד שהפכה לנטל עצום על בטחון ישראל.

הדעת לא סובלת מצב שבו מחד חסרים לארגון, ע"פ טענתו, משאבים לתחזוקה, לאימונים ולשכר הולם עבור שכבת הנגדים והקצונה הזוטרה, ומאידך הוא מפעיל מכבש לחצים אדיר שנועד לשיפור הגימלה החריגה לכשעצמה, המוענקת לאלפים הרבים שכבר אינם משרתים בו שנים רבות. הצעירות הכרונית של צה"ל, שבקצה קורצת הפנסיה התקציבית השמנה, היא הסדר כלכלי מפתה מאוד היוצר צבא שכושר הביצוע שלו יכול היה להיות גבוה הרבה יותר אלמלא דבקותו באותו הסדר עתיק. כפי שהוכח וחזר והוכח בכל מלחמות ישראל, אלה שהפכו ל"סבבים", משכי הכשרה קצרים מאוד ותפקידים קצרים מאד יוצרים ארגון שהמשרתים בו אינם צוברים ידע וניסיון מספיקים, שיעמדו להם בשעת מבחן. "נאום הכלניות" בצוק איתן, הלחימה העיקשת לשימור והגדלת הפנסיה התקציבית וגם עצתו של שר הביטחון הישראלי לנשיא רוסיה - כולם מלמדים על דרך חשיבה שטחית, פופוליסטית ובעיקר מסוכנת.

הכותב הוא אל"מ בדימוס, מומחה בתורת הלחימה של צה"ל