הטרדה מינית בחברה הערבית בישראל אינן על סדר היום הציבורי של מקבלי ההחלטות / צילום: Shutterstock
לא הכרתי את חיים ולדר, לא כאדם לא כסופר, ולא היה פרסונה שהשפיעה על חיי. נחשפתי אליו ברשתות החברתיות, דרך אקטיביסטיות חרדיות, כאשר סיפורו עוד היה בחיתוליו. מה שעניין אותי, היא תגובתה של החברה החרדית בפרט ובשיח שצמח סביב הסוגיה. למעשה השלכתי את כל אלו עליי, ועל התנהלות החברה הכללית והערבית בסוגיית ההטרדות המיניות במרחב הציבורי בכלל ובמקומות העבודה בפרט.
בשנת 2019 עמותת 'אליסיואר' - תנועה פמיניסטית ערבית יצאה בקמפיין ברוח ה-"ME TOO" - "בכל יום עדות אחרת", 16 עדויות של 16 נשים שורדות אלימות, אמיצות, שבחרו לשתף בסיפוריהן. העדויות טלטלו את החברה הערבית בשלמותה, בעיקר משום הרבה שהפרסונות המטרידות - היו גברים, מסטטוס חברתי גבוה, וחלקם אפילו נחשבו מהמשפיעים על סדר היום ברמה הפוליטית והתרבותית. אפשר לומר שחלקם היו בדיוק כמו הפרופיל של חיים ולדר, דמויות נערצות בעלות כח חברתי. במהלך הזה, דווקא הם, הפוגעים, היו אלו שזכו להגנה מהחברה.
איך זה יכול להיות? זו אמנם שאלה נאיבית, אך התשובה ברורה. זהו משחק יחסי הכוחות, זו הפטריארכיה ומערכת האכיפה הכושלת, המאפשרת פגיעה בנשים, במיוחד במקומות העבודה. כנשים, אנו לא רק עובדות קשה בשביל להשתלב בשוק העבודה בצורה הולמת ומכבדת, אלא "מתפללות" לזכות במרחב תעסוקה בטוח.
במציאות הפטריארכית, לצד אי האימון במערכת החוק בקרב הנשים הערביות, הפוגעים נענשים לעיתים רחוקות. אני מתקשה לזכור מקרה בו נחשפה פרשה של הטרדה מינית בתוך רשות מקומית או מפלגה בחברה הערבית שבגינה נאלץ הפוגע להתפטר מתפקידו. אני בהחלט מכירה מקרים בהם הגברים הפוגעים - קודמו ואילו הנשים הנפגעות עזבו או חמור מכך - הועזבו. למרבה האירוניה.
פוגעים המואשמים בהטרדות ופגיעות מיניות הם לרוב בפרופיל "חיים ולדר" הם מואשמים לרוב בשיחות מסדרון, וברכילות ארגונית וחברתית, אך אינם עומדים על דוכן החקירות. אותם פוגעים ממשיכים לגדול ולהתפתח, בעוד שהנשים העובדות איתם ולצידם ממשיכות להצטמצם ולנשור. מצב זה אינו נחלת חברות מסורתיות בלבד. אם מישהו חשב שזה לא מתרחש בחצר שלו, אז הוא טועה, ובגדול. גם נשים, המגיעות מפריבילגיה,ושייכות לקבוצות החזקות במדינה - בוחרות לשתוק. ככה זה כשהמסר שהחברה הכללית משדרת, הוא לשתוק או לעזוב.
המציאות מלמדת כי הטיפול המשמעתי והמשפטי בהטרדות מיניות במקומות העבודה הוא בגדר תיאוריה. אין ספק שחוק מניעת הטרדה מינית בישראל יצר שינוי בשיח סביב הטרדות מיניות במקומות העבודה, אך הוא לבדו - אין בו די להביא להוקעת התופעה. פרופ' אורית קמיר, מהוגות החוק, ציינה שמטרתו של החוק היתה לשנות תפיסות, ופחות להוקיע או להעניש. הנני תוהה אם אי שם במגדלי השן יודעים מה מתרחש למשל בחדרי החדרים של הרשויות המקומית - מעוז השלטון הגברי. הנשים מהוות יותר מ-60% מכוח העבודה ברשויות המקומיות אבל הן עדיין משניות ביחסי הכוחות. במקומות אלו, ישנה קבוצת גברים בעלי כוח פוליטי, המאיישים את שורת התפקידים הבכירה, והם אלו ששולטים ומכתיבים את הקודים.
כמה חיים ולדרים מכהנים כמשרתי ציבור, ופוגעים כל יום באישה באשר היא אישה. קשה לי לחשוב איך לפעמים כולנו יושבים סביב השולחן של אותו משרת ציבור, מסתכלים לו בעיניים, ויודעים שהוא מטריד ומתכננים יחד איתו את ההווה והעתיד של הילדות.ים של כולנו.
אי אפשר לבנות תוכניות ממשלתיות על צמצמום פערים בשכר, שבירת תקרות זכוכית, ולבקש מהנשים לחלום בגדול, כאשר אין להן סביבת עבדוה בטוחה. בעיקר אם הקידום שלהן תלוי באותו גבר מטרידן.
סוגיית ההטרדות המיניות אינה על סדר היום הציבורי של מקבלי ההחלטות. במקרה הטוב, ועם כל הכוונות הטובות היא איזה מוצר נלווה של קידום שוויון מגדרי שמנפנפים בו לצורך עמידה בתנאי אמנות ופורמים בינלאומיים שהמדינה התחייבה אליהם. כדי להביא לפתרון הסוגיה, נדרש להגדיר את הסוגיה כאקוטית, ולהציב אותה על סדר היום של כל הגורמים.
אז מה אני רוצה? שהרחוב בחברה כולה יבער כאשר מדברים על הטרדות מיניות, בדומה לאופן שהרחוב החרדי רתח, התווכח, והכתיב סדר יום מחדש בסוגיה, גם אם התקשורת המסורתית לא בדיוק שיקפה אותו. מי שעקב אחרי הפעילות והפעילים של החברה החרדית, הבין היטב שמשהו שם קורה. להבנתי, התנועה מלמטה אף הכריחה את המנהיגות ליישר איתו קו. אך לא רק, נדרשת מעורבות והסדרה דחופה והוליסטית בטיפול בהטרדות מיניות, ובפרט במקומות העבודה. מגיעה לנו הנשים הזכות לעבוד בכבוד ובסביבה בטוחה, שתאפשר לנו להביא את המקצועיות והיכולות בהן ניחנו, מבלי לחשוש מתי ואיזו יד או מילה תפגע בנו רק בשל היותנו נשים. אני לא מתביישת להגיד מגיע לי ולנו, סביבת עבודה בטוחה והזדמנות אמיתית לצמיחה תעסוקתית.
הכותבת היא פעילה למען שוויון זכויות מגדרי ומגזרי, בוגרת תכנית צוערים לשלטון המקומי