פסק דין / צילום: Shutterstock
הכותב הוא שותף במשרד עורכי דין סבוראי, שחם-שביט
בה בעת שמערכת המשפט נאבקת בפיחות החד שחל באמון שנותן בה הציבור, חושפת עתירה שהוגשה לאחרונה לבג"ץ תמונה מטרידה מאוד, שאם לא תוקע נחרצות ותתוקן, תפגע עוד - והפעם בצדק - בתדמית בתי המשפט.
את העתירה הגיש ב-7 במרץ ד"ר ערן אלמגור, היסטוריון שהתמחותו היא היסטוריה של העת העתיקה, אשר פוטר על-ידי אוניברסיטת בן גוריון, ולפי טענתו, פיטוריו היו שלא כדין.
את העתירה (בג"ץ 1666/22 ד"ר ערן אלמגור נגד בית הדין הארצי לעבודה ואוניברסיטת בן גוריון) הגיש ד"ר אלמגור על רקע פסק דין שניתן בידי בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בראשות השופט יוחנן כהן, שדחה את תביעתו, ובו נפלו, לפי העתירה, שני פגמים חמורים, שכל אחד מהם היה אמור לפסול את פסק הדין מן היסוד.
פגם אחד הוא שלפי הנטען, השופט העתיק לתוך פסק הדין את סיכומי אחד הצדדים כמעט מילה במילה, והגדיל לעשות בכך שלא ציין שהוא מצטט את הסיכומים ולא הפנה אליהם, אלא הציג מצג כאילו שמדובר בפסק דין שהוא עצמו כתב, תוך הפעלת שיקול-דעת שיפוטי.
בכל הכבוד, העתקת סיכומים איננה פסק דין. אין היא מבטאת עצמאות מחשבתית ושיקול-דעת שיפוטי, היא נעדרת הנמקה ובהכרח מתייחסת רק לאותן ראיות ולאותן טענות שאליהן הצד שסיכומיו הועתקו בחר להתייחס.
הפגם השני העולה מהעתירה הוא שלאחר שנוצר צורך בהחלפת אחד מנציגי הציבור בהרכב השופטים (כהונה שיפוטית המיוחדת לבתי הדין לעבודה), מונתה נציגת ציבור אחרת במקומו - בהסכמת הצדדים - אולם יממה אחת בלבד לאחר שמונתה, היא חתמה על פסק הדין, זה שאותו העתיק השופט מסיכומי אחד הצדדים. זאת היא עשתה הגם שבתיק התנהלו במשך מספר שנים דיונים רבים, במהלכם נשמעו עדים רבים, נרשמו מאות עמודי פרוטוקול, הוגשו עשרות מוצגים, ונכתבו מאות עמודים של כתבי טענות.
ברור שאותה נציגת ציבור לא יכולה הייתה להכיר ולו מקצת מהחומר שבו היה עליה לתת הכרעה שיפוטית, ומכאן שהיא לא שימשה אלא כחותמת גומי, בחותמה על פסק דין שלא היה לה מושג וחצי מושג מה הוא מכיל ומדוע היא פסקה כפי שפסקה, ומבלי שהייתה שותפה בכלל בכתיבתו, כנדרש.
על-פי העתירה, כך נחרצו גורלות בערכאה שיפוטית במדינת ישראל.
אולם המבוכה לא נפסקה כאן.
ערעור שהגיש לבית הדין הארצי לעבודה הצד שהפסיד - בו הוא טען טענות לגופו של עניין וכן את הטענות המפורטות מעלה - נדחה, תוך שבית הדין הארצי לעבודה התעלם - כך ממש (!) - מטענות אלה ואף הגדיל לעשות והסתמך בפסיקתו בערעור על "עובדות" שקבע בית הדין האזורי באותו פסק דין שעליו חתמו השופט ונציגת הציבור.
וזאת לדעת; לפי הנטען בעתירה וכפי שפורסם בתקשורת, העובדות המרכזיות הנטענות בעתירה מגובות בהחלטת כבוד השופט (בדימוס) אורי שהם, נציב תלונות הציבור על שופטים, שאישר את הנטען ביחס להעתקת פסק הדין, ולא קבע מסמרות ביחס לנציגת הציבור, מאחר שהוא נעדר סמכות להסיק מסקנות לגביה.
בהנחה שכך אכן התנהלו הדברים, כיצד אפשר שלא לאבד את האמון במערכת המשפט?
והנה, דווקא הצד ששוב הפסיד, ממאן לאבד את אמונו במערכת המשפט בישראל, והוא ממשיך במאבק. הפעם הוא נאלץ להגיש עתירה לבית המשפט העליון, בתקווה ששם יימצאו סוף-סוף השופטים שיזדעזעו ממה שייחשף אודות ההליך השיפוטי, ויגלגלו את פסק הדין הזה מכל המדרגות.
אם בית המשפט העליון לא יבטל את המסמך החוסה תחת הכותרת "פסק דין", ציבור המתדיינים בבתי המשפט וציבור עורכי הדין הטורחים לייצג נאמנה את לקוחותיהם בפני הערכאות השונות, עלולים לחוש מרומים. שהרי מה לו למתדיין פרט לאמונו במערכת המשפט, ביושרה, ביושרתה, בעצמאות שיקול-הדעת של שופטיה ובכך שהם רואים את עיסוקם לא רק כמשלח-יד אלא אף כשליחות? כשכל אלה נרמסים, כפי שעל פניו התרחש בפרשה הנדונה, זהו שבר גדול שאין להתעלם מחומרתו.
יש לקוות שבית המשפט העליון יתייחס לדברים בחומרה הראויה ויציל משהו מכבודה של מערכת המשפט בפרשה עגומה זו, במיוחד בימים אלה, בהם המערכת מותקפת מכל עבר, וכולנו מבקשים לוודא שהיא אכן פועלת כנאמנה אמיתית של הציבור, כגורם אובייקטיבי השוקל את כלל השיקולים ומכריע דין על יסוד מה שנשמע באולם המשפט - ולא על בסיס העתקה של סיכומים, הסתרה שכך נעשה והחתמה של גורם שיפוטי אחר על פסק דין שאין לו מושג מה כתוב בו ועל מה הוא מבוסס.
אמון הציבור במערכת המשפט נבנה לא רק מהצהרות שיפוטיות אלא בעיקר ממעשים שיפוטיים. אם בית המשפט העליון יסתפק בהצהרות בגנות ההתנהגות של בית הדין לעבודה ולא יבטל את פסק הדין, לא יהיה בכך די כדי למנוע את המשך הפגיעה במעמד בתי המשפט.
נמתין אפוא להכרעת בית המשפט העליון בעתירה שהגיש העותר, שכל מבוקשו היה ששופטים ישקלו את טענותיו, יעשו זאת בעצמם ויכריעו בהן.