מחקר אחד בשבוע. רוב העובדים מעוניינים בביקורת בונה / צילום: Shutterstock
פרופ’ גרינשטיין מרצה וחוקר שיווק ויזמות באוניברסיטת Northeastern בבוסטון ו-VU באמסטרדם. כותב בטוויטר על מחקר התנהגותי @AmirGrinstein. יאנה שכטרמן היא יועצת ארגונית ומאמנת מנהלים ומלמדת באוניברסיטת Northeastern בבוסטון yanashechterman.com
תארו לעצמכם מצב שבו אתם מבחינים שאדם מסוים שעובד אתכם מתנהג באופן שמרגיז מאוד אחרים, וניכר שהוא או היא אינם מודעים לכך כלל. האם הייתם מעירים לו או לה על כך? התשובה תלויה בסיטואציה, כמובן, ובמערכת היחסים ובמידת אי-הנוחות מעצם המחשבה על שיחה כזו. יש להניח שאם הרעיון גורם לאי נוחות, מן הסתם תשובתכם תהיה שלילית.
עכשיו תארו לעצמכם מצב הפוך, שבו אתם אלה שעושים משהו שמעצבן אחרים, ואינכם רואים זאת. האם הייתם רוצים שמישהו יעיר לכם על כך באופן מכבד? כאן סביר להניח שמספר התשובות החיוביות יהיה גבוה יותר. כיצד ניתן להסביר את הפער בין הרצון שלנו לקבל ביקורת בונה באופן מכבד, לעומת ההימנעות שלנו מלתת ביקורת בונה כשהמצב הפוך?
ידוע כי ביקורת בונה, הניתנת באופן אותנטי ומכבד היא נדבך מרכזי בקידום למידה, בשיפור ביצועים ובפיתוח קריירה. עם זאת, רק 5% מהעובדים מדווחים שהם מקבלים משוב בונה, אמיתי ומשמעותי במקום עבודתם. נשים, אגב, מקבלות ביקורת כזו אף פחות מגברים, בשל החשש מתגובה רגשית המיוחסת להן, וזו אחת הסיבות שמונעות מהן להתקדם ולשפר ביצועים.
מלכודת ה"לא נעים"
מחקרי עבר מצאו כמה הסברים להבדלי התפיסה הללו. ההסבר הראשון הוא שאנשים רבים חוששים מלפגוע ברגשות ולא רוצים לגרום לתחושות שליליות בקרב מקבלי הפידבק. הסבר שני הוא שאנשים חוששים לבטא דעות שליליות או להיתפס כשליליים. ההסבר השלישי הוא פשוט היעדר מוטיבציה. אם לא באמת אכפת לנו ממקבל הפידבק, אין לנו מוטיבציה לעשות את המאמץ הכרוך בשיחה הבלתי הנעימה הזו.
במחקר שערכו החוקרים אבי-אסבר, אבל, שרודר וג’ינו מאוניברסיטאות הרווארד וברקלי בקליפורניה, נמצא כי אנשים מעריכים בחסר את הרצון של האחרים בביקורת בונה. במאמר שפרסמו החוקרים ב-Journal of Personality and Social Psychology בחודש מרץ השנה הם תיארו סדרת ניסויים שמסבירים את התופעה.
בניסוי הראשון חוקרת הסתובבה בקמפוס האוניברסיטה וראיינה 155 עוברים ושבים באופן רנדומלי. החוקרת יזמה איתם שיחות פנים אל פנים. ביום הראשון היא מרחה שפתון אדום על הלחי שלה באופן בולט. ביום השני היה לה צבע אדום על האף וביום השלישי כתם שוקולד על הלחי. לאחר מכן התבקשו המשתתפים למלא שאלון, שבו התבקשו להסביר מדוע בחרו להעיר/לא להעיר לחוקרת על הלכלוך שעל פניה. בנוסף נשאלו עד כמה הם מעריכים (בדירוג שבין 1 ל-10) שהחוקרת, או אדם אחר במצבה, היו מעוניינים לדעת זאת. הממוצע היה 5.7.
בפועל, מתוך כל המשתתפים רק 4 אנשים (2.6%) העירו לחוקרת. שתי הסיבות המרכזיות שציינו המשתתפים להימנעותם שלא רצו לפגוע או להביך אותה, ושחשש שייתפסו כגסי רוח.
פער בין נותן הביקורת למקבל
בניסוי אחר רצו החוקרים לבדוק את הסוגייה בסביבה של מקום עבודה. הם יצרו סימולציות של מקום עבודה, שבהן מעורבת האפשרות לתת פידבק על כתמי זיעה על החולצה, שאריות מזון בשיניים, קרע במכנסיים, היגוי לא נכון חוזר של מילה, דיבור מהיר מדי או דיבור בסגנון אגרסיבי.
בניסוי נבדקה מידת הרצון של המשתתפים לקבל בעצמם ביקורת כזו, לעומת המידה שבה לדעתם ירצו אחרים לקבל אותה. בניסוי הראשון התבקשו המשתתפים לדרג בין 1-10 עד כמה הם חושבים שאנשים במצב של לכלוך על הפנים היו רוצים שיעירו להם על כך. הממוצע היה 5.7.
בניסוי השני כבר שאלו גם עד כמה הם עצמם היו רוצים לקבל פידבק כזה, ושם נמצאו פערים משמעותיים. במקרה של כתם על החולצה - הרוב העריך את רצון הזולת בפידבק כזה כ-5.5, בעוד הרצון העצמי דורג כ-7. התנהגות אגרסיבית - 5 לעומת 7.5, סגנון לא אדיב באימיילים - 5 לעומת 8, כולם לטובת רצון לקבל פידבק בעצמם.
עד אז חשבו שאנשים נמנעים לתת ביקורת בונה בגלל החשש מאי נעימות או בגלל חוסר מוטיבציה או אכפתיות כלפי האחר. מחקר חדשני זה מגלה כי ישנו הסבר נוסף, והוא הפער בין התפיסה של מקבלי הפידבק ונותניו. כלומר, אנשים חושבים שהאחרים לא ירצו לקבל ביקורת בונה, ולכן לא נותנים אותה.
חוסר ההבנה עד כמה האחרים מעוניינים לקבל ביקורת ומעריכים את הכנות והאכפתיות מונעת מאיתנו לעזור להם לתקן התנהגויות שעלולות להיות בעיתיות עבורם ואף להוות חסם בקריירה.
עם זאת, חשוב לזכור שהביקורת צריכה להינתן כך שהמקבל יחווה אותה כמשמעותית ומועילה ולא כמקטינה ומבזה, ועדיף לעשות זאת בפרטיות תוך שילוב דברי עידוד וחיזוק כמו גם עצות מעשיות.