חנות תכשיטים באיסטנבול / צילום: Associated Press, Francisco Seco
בסרט הטורקי G.O.R.A, שהוא פרודיה בסגנון "האקדח מת מצחוק" על סרטי מדע בדיוני, יש קטע שצוחק על האינפלציה המתמשכת בטורקיה. גיבור הסרט פונה לסוהר ששומר עליו בבית כלא לחייזרים, ושולף ערימת שטרות של דולרים במטרה לשחד אותו. עם זאת, במקום להגיש לו את כל הערימה - הוא נותן לו שטר בודד של דולר. הסוהר החייזר אוכל את השטר, וגיבור הסרט מזדעק: "יש משפחות שחיות במשך חודש על הכסף הזה!".
הסרט יצא ב־2004, בשלהי גל אינפלציה שתפס תאוצה מאז שנות ה־90, ושורשיו נטועים בשנות ה־70. אינפלציה אינה תופעה יוצאת מן הכלל בטורקיה המודרנית, אלא ממש הכלל.
● קונים נכסים, מסתירים זהב ובוחרים בקריפטו: הטורקים נמלטים מהמטבע השחוק
גל האינפלציה הזה החל באופן דומה לאינפלציה הישראלית בשנות ה־80: גרעונות ממשלתיים כרוניים הובילו לצבירת חובות, והממשלה התעקשה לממן אותם באמצעות הדפסת כסף - מכירה של איגרות החוב לבנק המרכזי עצמו. נגיד הבנק המרכזי של טורקיה התעקש כי זה רעיון רע, וב־1993 התפטר. לאחר שהמשקיעים הורידו את האג"ח של טורקיה לדרגת "זבל", גם הנגיד הבא התפטר ב־1994, אך הממשלה המשיכה בשלה: היא מכרה לבנק המרכזי את איגרות החוב שלה, שהדפיס כסף כדי לשלם עליה. התוצאה, כמובן, לא איחרה לבוא: מאינפלציה של 65% בשנה "בלבד", טורקיה עברה להיפר־אינפלציה של 130% ב־1995. תוך שנה בלבד, המחירים יותר מהכפילו את עצמם. השכר לא עמד בקצב, ובמונחים ריאליים - כל הטורקים חוו קיצוץ קשה בשכרם.
לאחר שהתבררה חומרת הבעיה, קמה ממשלת אחדות בטורקיה - כדי לבנות תוכנית ייצוב. אולם בניגוד חד לסיפור הישראלי, הממשלה התרסקה בעקבות חילוקי דעות פנימיים, וכשלה בניסיון להתמיד עם הרפורמות ולהתמודד מול קבוצות הלחץ ודעת הקהל. הממשלה באנקרה לא הצליחה לאזן את תקציבה לאורך זמן, האינפלציה המשיכה לדהור, והטורקים מיהרו למכור נכסים בלירות ולקנות דולרים וזהב בתהליך שנקרא "דולריזציה" - מה שהאיץ את האינפלציה אף יותר.
קרן המטבע הבינלאומית הציעה תוכנית נוספת ב־1999, שכללה את צמצום הגרעון על ידי הפרטת תאגידי ענק ממשלתיים בלתי יעילים כמו "טורק טלקום", לצד הלוואות זולות מטעם הקרן שנועדו לסיים את המעגל שטורקיה נכנסה אליו של חוב יקר שקשה לשלם. אך עוד בטרם התוכנית הספיקה להשפיע, התרחש משבר גדול בענף הבנקאות. חלק ניכר מהנכסים שבידי הבנקים בטורקיה היו באיגרות חוב ממשלתיות בריבית גבוהה, שמומנו בעיקר בעזרת הלוואות מחו"ל. כלומר, הנכסים היו בלירות, וההתחייבויות - בדולרים. ברגע שהתרחש שינוי בשערי החליפין והתרחקות משקיעים זרים מהשקעה בטורקיה, אותם בנקים נקלעו למצוקת נזילות קשה.
חוסר היציבות הפוליטית השפיע על המשבר הקודם
במסגרת מה שהיה למעשה הוספת שמן למדורה, הבנקים הממשלתיים בטורקיה חויבו בחוק להעניק הלוואות בריבית מסובסדת לחקלאות ולתעשייה הזעירה. חוסר היציבות הפוליטי דחה שוב ושוב תוכניות להפרטת הבנקים הממשלתיים ולביטול סובסידיות, וחקירות פליליות בנוגע להונאות בבנקים הכושלים שהולאמו - עוררו את תשומת הלב הציבורית לגודל הבעיה בענף הבנקאות.
תוך כדי משבר הבנקים של 2001, 18 בנקים טורקיים קרסו וחולצו, והרפורמות שנדרשו קודם לכן אכן עברו - אבל זה היה מאוחר מדי. האמון הציבורי במערכת הבנקאית ובמערכת הפוליטית כאחד היה בשפל, ובבחירות 2002 התרחש מהפך: לא עוד קואליציות רחבות, אלא שיטה דו־מפלגתית. מי שניצחה את הבחירות והקימה ב־2003 ממשלה לבדה הייתה "מפלגת הצדק והפיתוח" בראשות רג’פ טאיפ ארדואן.
ממשלת ארדואן, לפחות בשנותיה הראשונות, הביאה להישגים כלכליים בלתי מבוטלים: הגרעונות חוסלו והחוב הלאומי ירד לשפל; הרגולציה על הבנקים שופרה בסיוע דירקטיבות אירופאיות; הבנק המרכזי הפסיק לקנות אג"חים ממשלתיים כמקובל במערב, וקבע את המדיניות המוניטרית באמצעות שערי הריבית; הביורוקרטיה על השקעות זרות ישירות בעסקים טורקיים צומצמה דרמטית; מס החברות נחתך מ־33% ל־20%; וכן, החברות הממשלתיות שהכבידו על תקציב המדינה - הופרטו. כל אלו הביאו ליציבות של הלירה ולהעלאת דירוג האשראי, שבתורם סייעו לחזרת המשקיעים הזרים ולצמיחה ממוצעת של 6.7% בין השנים 2007־2000. כסמל לתקופה הכלכלית החדשה, באנקרה החליטו בשנת 2005 לצמצם את הלירה הטורקית בשש ספרות - וקראו לה "לירה טורקית חדשה".
לפני שנים ספורות, כתבה כזאת הייתה נכתבת - קרוב לוודאי - בתור סיפור הצלחה על כיצד כלכלה מקרטעת במדינה שעמוסה בשחיתות, הצליחה לעלות על הנתיב ליציבות ולצמיחה. ואכן, היו שנים שזה נראה בדיוק ככה: התעשייה פרחה במימון השקעות זרות, טורקיה הפכה למעצמת ייצוא חקלאי, והתיירות הנכנסת - דווקא בתקופה שבה זו מישראל פחתה דרסטית בעקבות המתיחות של ירושלים עם אנקרה - זינקה בשיעור חסר תקדים מ־10 מיליון תיירים בשנה בשנת 2000 ליותר מ־45 מיליון תיירים בשנה ב־2019. באותה עת נראה היה כי ניתן לייצר כלכלה מוצלחת במזרח התיכון גם ללא גישה למשאבי נפט וגז.
התפנית החלה עם מכסים שהטיל ממשל טראמפ
אלא שבערך ב־2018, דברים החלו להידרדר. ממשל טראמפ הטיל מכסים על פלדה ואלומיניום, ענפי ייצוא חשובים של טורקיה, וסקנדלים סביב זכויות אדם, דמוקרטיה וחופש הביטוי ברשת תחת משטר ארדואן - הרחיקו משקיעים זרים. אחת הבעיות שאנקרה גררה מתקופת האינפלציה היא רתיעה של אנשים מהשקעות בתוך המדינה, ובלירות. לכן, הכלכלה הטורקית הייתה תלויה בהשקעות חיצוניות, וכשאלו לקחו צעד אחורה והייצוא פחת - הלירה הטורקית התחילה להיחלש. ב־2017, הלירה הטורקית הייתה שווה בדיוק שקל. אך בתחילת 2019, ערכה כבר עמד על 70 אגורות בלבד.
במצב של עליית מחירים, בריחת משקיעים והיחלשות הייצוא, הפתרון הוא לכאורה פשוט: להעלות את ריבית הבנק המרכזי. הפעולה הזו תעודד מחד גיסא השקעה בלירות, ומאידך גיסא תפחית את הצריכה המיידית. זה נכון כלכלית, אבל בעייתי פוליטית, שהרי הוא מביא לירידה ברמת החיים בטווח הקצר ולהתייקרות ההלוואות. זו אחת הסיבות שנהוג במערב כי נגיד הבנק המרכזי עצמאי משיקולים פוליטיים, כדי שידאג למה שנכון כלכלית בטווח הארוך. ואכן, זה מה שהנגיד מוראט צ’טינקאיה עשה: ביולי 2018, הוא העלה את הריבית דרמטית, מ־12.75% ל־24%. בכך, קיווה להדביק את קצב האינפלציה - שחצתה את רף ה־15%.
זה היה נראה כמהלך מוצלח, ותוך פחות מחצי שנה האינפלציה התחילה לרדת חזרה. עם זאת, ארדואן לא היה מרוצה כלל. הוא מאמין כי פיחות בלירה הוא דווקא טוב לתעשייה, שכן זה הופך את הייצוא לזול יותר במונחי מטבע זר. בה בעת, בעיניו, העלאת ריבית לא מורידה את האינפלציה - אלא דווקא מעלה אותה. הטענה האחרונה עומדת בניגוד חד לתפיסה הכלכלית המקובלת, אך נשיא טורקיה טוען בתוקף כי התפיסה הזאת מקודמת בידי "לובי הריבית" שהם "אויבי הייצור והתעסוקה" ותומכים בריבית גבוהה - במטרה להרוויח מספקולציות כלכליות. תפקיד הממשלה, בעיניו, הוא להילחם בלובי הזה. ארדואן דרש מהנגיד להוריד את הריבית, וכשזה סירב - הוא פיטר אותו והחליף אותו באחר.
בין השנים 2021-2018 התחלפו שלושה נגידים לבנק המרכזי, עד שנמצא מי שיסכים ליישם את מדיניות ארדואן כלשונה, אף שהיא מנוגדת לכל היגיון כלכלי: שאהאפ קאבג’יאולו, שהיה חבר פרלמנט מטעם מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן, ואף כותב קבוע ב"ייני שאפאק", עיתון המזוהה עם מפלגת השלטון. הוא חתך את הריבית מ־19% ל־14%, מה שהוביל מיידית לפיחות של הלירה עד לשפל נכון לאותו זמן. מנקודה זו והלאה, דינמיקת האינפלציה השתנתה: גם לפני כן האינפלציה הייתה ניכרת, אך לא חצתה את רף ה־20% בשנה. אך מאז, האינפלציה התחילה לזנק בשיעור קיצוני - ותוך שנה בלבד הגיעה לקצב שנתי של 69.97% שעליו הודיעה החודש הלשכה הטורקית לסטטיסטיקה.
למעשה, ייתכן שהאינפלציה גבוהה יותר: בינואר 2022, ראש הלשכה הטורקית לסטטיסטיקה, סאיט ארדאל דינצ’ר, נאלץ להתפטר לאחר שארדואן תקף אותו. הסיבה: הנשיא טען כי שיעור האינפלציה הרשמי (36% באותה תקופה) גבוה ולא משקף את המציאות. מי שהחליף את דינצ’ר, ארהאן צ’טינקאיה, ככל הנראה חושש מגורל דומה, ולא מן הנמנע כי הוא מנסה כיום לתת נתוני אינפלציה "מכווצים". מכאן, ניתן להניח כי שיעור האינפלציה של כ־70% הוא שמרני מאוד. בעוד שב־2009 השטרות הגדולים של 100 ו־200 לירות היוו 41% מהתשלומים במזומן, כיום - על פי העיתון "דוניה" - מדובר על 88%. הסיבה היא, כמובן, שהשטרות הקטנים לא שווים הרבה. בד בבד, אנקרה נקטה בצעד חריג: הלאמה מחודשת של טורק טלקום, אותה החברה שהחלה להפריט ב־1999.
אחת הדרכים היצירתיות שממשלת ארדואן פועלת בהן, כדי למנוע בריחה למטבע זר ולהגן על יציבות המטבע, היא חשבונות "מוגנים" שבהם אזרחים יכולים להפקיד את כספם בלירות, תוך הבטחה כי הממשלה תפצה אותם על שינויים שנובעים משינויים בשער המטבע. בינואר השנה, הממשלה אף הרחיבה את התוכנית לחשבונות תאגידיים ולחשבונות שבהם מופקד זהב. לא ברור אם ואיך הממשלה תעמוד בהתחייבות, במיוחד בהתחשב בסטאטוס הנוכחי של המטבע המקומי, שחצה השבוע את רף ה־15 לירות לדולר בודד. אולם, בכל זאת, העלאת ריבית מעל ל־14% שקבע קאבג’יאולו - לא נראית באופק. באנקרה שואבים אופטימיות מרמת החוב הסבירה יחסית שלהם, 41.6% ב־2021, אך כשדירוג האשראי של אנקרה נמוך מאי פעם (B2 לפי מודיס) - זה עולה ביוקר.
ישראל נהנית מהתלות האנרגטית של טורקיה
דרך נוספת של ממשלת טורקיה לנסות להתמודד עם הקשיים הכלכליים שלה היא חיבור מחדש למדינות האזור, כולל ישראל. ארדואן, שנקט בשנים האחרונות במדיניות חוץ רוויזיוניסטית ששאפה לשרטט מחדש את אזורי השליטה במזרח התיכון, שב על עקבותיו - ומנרמל מחדש את היחסים עם ישראל והציר הסוני המתון.
עם עליית מחירי האנרגיה העולמיים, והמעמד של טורקיה כיבואנית אנרגיה גדולה, היא צריכה יחסים טובים עם כמה שיותר שכנות מייצאות אנרגיה, כמו ישראל, כדי לגוון את המקורות. כיום, שניים מהמקורות העיקריים הם רוסיה ואיראן. גם ברמת שוקי הייצוא, אנקרה רוצה להכניס למדינה מטבע חוץ חזק - מה שהופך את השוק הישראלי למפתה. שיתוף הפעולה התעשייתי והטכנולוגי עם ישראל חשוב גם הוא לאנקרה, כדי לבלום את הידרדרות הכלכלה.
בעוד שאינפלציה אינה דבר חדש (בלשון המעטה) בטורקיה, היה נדמה כי המדינה שנמצאת בגבול בין המזרח התיכון לאירופה הצליחה להתוות את הדרך ליציבות ושגשוג. אך אותו ארדואן, שעלה לשלטון לאחר שנים של אינפלציה כואבת ויודע כי ב־18 ביוני 2023 מצפות לו הבחירות, נמצא באותה הצרה שהחלישה את הדור הקודם של הפוליטיקאים. כעת, כשסקרים טוענים כי 60% מהמצביעים אינם מאמינים שארדואן יכול לפתור את הבעיות הכלכליות של טורקיה - עליו לשקול לשנות כיוון. אך כרגע, נראה שהוא מעדיף להתחפר עמוק עוד יותר בתוך המדיניות הנוכחית שלו.