חייל צה''ל / צילום: Shutterstock, Stavchansky Yakov
סקר ההוצאות וההכנסות של הלמ"ס הוא כנראה הסקר החשוב ביותר שהם מפרסמים: הוא כולל ניתוח מדגמי של ההכנסות וההוצאות המלאות של משקי הבית, לרמת פירוט גבוהה במיוחד. כתבנו בעבר על בעיות בחלק ההוצאות שבו, ועל האיחור הניכר בו פורסם הסקר העדכני ביותר לשנת 2019. אולם, דווקא בחלק ההכנסות יש פרט מידע מעניין במיוחד, שאפשר להסיק ממנו מידע שאינו גלוי לכל באופן ישיר: כמות חיילי החובה בישראל.
במסגרת הסקר המקיף, המבוסס על מדגם מייצג של 9,000 משקי בית, שואלים את הנסקרים כמה הם מרוויחים, כמה שעות הם עובדים כל שבוע וכמה שבועות הם עובדים בחודש. בעזרת מידע זה, ניתן לחשב את השכר השעתי של הנסקרים, ובעזרתו לגלות כמה אנשים בישראל יש בכל רמה של שכר שעתי. כך הלמ"ס הגיעו למספר של 671,000 משתכרים שכר מינימום, שעליו נשענו חוקרי בנק ישראל בבואם לכתוב את דוח בנק ישראל וגם התאחדות התעשיינים בבואם לחשב בעצמם את מספר משתכרי שכר המינימום.
אך למעשה, המספר 671,000 כולל את כל מי שמרוויחים עד שכר המינימום השעתי. למה זה חשוב? כי מתחת לשכר המינימום, המהווה ריכוז מסוים של עובדים, יש ריכוז נוסף, בערך עד עשרה שקלים לשעה. כיצד ייתכן שכל כך הרבה אנשים מרוויחים סכום רחוק כל כך משכר המינימום?
התשובה מתבהרת כשמפלחים את הנתונים לפי גיל ולפי ענף תעסוקתי. באמצעות ניתוח סטטיסטי שבוצע בסיוע תום שדה, חוקר בפורום קהלת, (אך המחקר עצמאי ולא נעשה במסגרת הפורום), מגלים שכמעט כל האנשים בטור ה"מוזר" הם בקטגוריית הגיל "18-24", ומועסקים בענף "מנהל ציבורי". ישנה קבוצה גדולה שעונה בדיוק לקריטריונים האלה: חיילי חובה, מגויסים המושאלים למשטרה או לשב"ס וחלק מהמתנדבים לשירות לאומי. חייל החובה בישראל הרוויחו ב-2019 "דמי קיום" של הרבה פחות משכר המינימום בישראל (עד 1,500 שקל בחודש ב-2019). הם בני 18-21 והם מועסקים תחת המדינה. כמה כאלה יש? נכון לשנת 2019, השנה העדכנית ביותר לגביה פורסם סקר הלמ"ס - 152,000 איש ואישה.
משרתים אלו מתחילים להופיע בסטטיסטיקות השכר של הלמ"ס החל מ-2012, בה בוצע שינוי מתודולוגי בהתאם לתקינה הסטנדרטית של ארגון העבודה העולמי (ILO). התקינה קובעת סטנדרטים אחידים לבניית סטטיסטיקות לאומיות, זאת במטרה לאפשר השוואות בינלאומיות תקינות של "תפוחים לתפוחים" בלי להסתבך עם פערים בין שיטות המדידה של מדינות שונות.
חיילי סדיר גם נכללים כשכירים
על פי הלמ"ס "משרתים בשירות לאומי נחשבים מועסקים, וכך היה גם לפני 2012. הענף הכלכלי יהיה בהתאם לפעילות העיקרית של מקום העבודה שבו הם הוצבו ועובדים בפועל. הכנסתם של המשרתים בשירות לאומי נכללת בהכנסות השכירים". בישראל ישנם כ-17,000 משרתים בשירות לאומי, אך רק חלקם נכללים בענף המנהל הציבורי בו נמצאים חיילי החובה. לכן, ניתן לשער כי מדובר באלפים בודדים הנכללים יחד עם מספר חיילי החובה.
באתר הלמ"ס אומרים כי "עד שנת 2012 הכנסות חיילים סדירים נכללו בהכנסות מעבודה אחרת, אולם בהתאם להמלצות האחידות של ארגון העבודה הבינלאומי ה-ILO, החליטה הלמ"ס, בדומה לרוב המדינות, לעבור ממדידת כוח העבודה האזרחי למדידת כוח עבודה כללי וזאת על ידי צירוף החיילים בסדיר לכוח העבודה בישראל. בעקבות ההחלטה, החל משנת 2012 תכלול ההכנסה לשכיר גם את ההכנסה של חיילי הסדיר". או במילים פשוטות יותר - החל מ-2012, גם דמי הקיום של חיילי החובה נחשבים כ"שכר" בסטטיסטיקות, ושעות ה"עבודה" שלהם נספרות אף הן.
ניתן לאשש את האומדן לפי סקר הכנסות, באמצעות נתוני הגיוס לצה"ל. לפי שיעורי הגיוס בכל מחזור, כפי שהתקבלו בבקשת חופש המידע של כותב שורות אלו, וגדלי מחזור הגילאים על פי הלמ"ס, אפשר לקבל אומדן דומה.
יותר מכך - ניתן למדוד את כמות מגויסי החובה בצה"ל ובשירות הלאומי בענף המנהל הציבורי לאורך זמן: בעוד שבשנים 2012 ו-2013 הסטטיסטיקה בעייתית, החל מ-2014 היא סיימה להתכייל, וניתן לראות כמה יש בכל שנה: ב-2014 מדובר ב-160 אלף איש, ועד 2016 המספר עלה ל-169 אלף, וב-2017 (עם תחילת ההשפעה בפועל של קיצור שירות החובה לגברים) המספר הצטמצם ל-152,000. מאז מספרם של המשרתים יחסית יציב על מספר זה, ונכון ל-2019 הוא עדיין עומד על כ-152,000.
אם ניתן לחשב את המידע בהתבסס על מקורות גלויים, מדוע הוא צריך להישאר סודי? כמות מגויסי החובה בצה"ל אינה רק שאלה צבאית, אלא גם שאלה חברתית, פוליטית וכמובן כלכלית. בזמן שמשרד האוצר נאבק עם צה"ל בשאלת משך גיוס החובה, וסקרים מראים שהתמיכה בצבא מקצועי נמצאת בשיא חסר תקדים - ראוי שהשיח הציבורי יוזן בנתונים ראויים. אין שום צורך לדעת איפה החיילים האלה משובצים, ומה סדר הכוחות של היחידות השונות בצה"ל. אלא רק מידע כללי על כמה מבנינו ובנותינו משרתים בצה"ל במסגרת גיוס החובה בישראל.