ד''ר טל פטלון ודנה ויס / צילום: יח''צ KSM
הכתבה מטעם מכון המחקר והחדשנות של מכבי KSM
כמעט שלושה עשורים חלפו מאז שדנה ויס הצטרפה לחברת החדשות והפכה לדמות מוכרת בכל בית בישראל. מאז ועד היום היא ליוותה אינספור משדרים מיוחדים, וכיום היא מגישה את מהדורת 'חדשות סוף השבוע' בחדשות 12, ומשמשת ככתבת המדינית של הערוץ. אבל גם עם כל הרקורד העשיר הזה, ויס עדיין חשה חובה להוכיח את עצמה. "כל אחד שמחזיק מיקרופון מגיע עם אחריות נוספת חוץ מהעבודה העיתונאית", היא אומרת. "מבחינתי, כשאני מדברת למיקרופון אני הקול הנשי שעל המסך, וזו אחריות גדולה להשמיע אותו".
ויס נזכרת בתקופות חשוכות יותר בתקשורת הישראלית, שבהן נשים היו מיעוט כמעט חסר קול, שפעל בעיקר תחת צלם של גברים. "דליה מזור גילתה שאסרו עליה לשאול שאלות כשהגישה את 'מבט' לצדו של חיים יבין", היא מספרת. "מאז אמנם עשינו דרך ארוכה, אבל זה לא מספיק רק להיות עיתונאית שמופיעה על המסך. יש לי אחריות להשתמש ולהשמיע את הקול הנשי שלי כדי לסלול באמצעותו את הדרך לבאות אחרי".
גברים אומרים יותר 'כן' מנשים
בשירותה הצבאי שימשה דנה ויס כקצינה בחיל חינוך. לאחר שחרורה למדה לתואר ראשון במשפטים ובתקשורת, סיימה תואר שני במשפטים ואף הוסמכה כעורכת דין. עם רזומה שכזה ניתן היה להניח שהכל בא לה בקלות, אבל ויס מבהירה שכאישה האתגרים מלווים אותה מדי יום. "בריאיון שעשיתי לאחרונה עם אייל ברקוביץ', אמרתי שהוא נשמע כמו מישהו שלא רגיל לשמוע 'לא'", היא אומרת. "הוא אמר שלא, ואז שאל 'למה, את שומעת 'לא'? אז אמרתי לו - כל הזמן!".
כאן ויס מגלה דינמיקה מפתיעה ומעניינת: את מרבית התשובות השליליות במסגרת עבודתה העיתונאית היא מקבלת דווקא מנשים. "מה שמסקרן זה שאני פוגשת הרבה נשים, ובעבודה שלי מטבע הדברים מדובר לרוב בנשים שהצליחו ויש להן סיפור לספר", היא אומרת. "אבל אז מתברר שזו לא החוויה האישית שלי, יש באמת משהו שמשותף להרבה נשים". את ההסבר לכך תולה ויס באופן שבו נשים מתקשרות את עצמן. "נשים מאמינות שהמעשים שלהן ידברו בעד עצמם, ושהן לא צריכות לעשות לעצמן יחסי ציבור. בפועל זה כלל לא יחסי ציבור, אלא חלק מהשפה של מקום העבודה, שבאופן כמעט גורף עדיין גברית יותר".
נשים מדברות 'נשית', בעולם שמדבר 'גברית'
בתיאור ההבדלים שבין נשים לגברים, ויס לא נופלת לסטריאוטיפים של שובינזם ושנאת נשים. לטעמה מדובר בגישות שונות שהתעצבו במשך שנים, כאשר ההבדל ביניהן אינו רק מגדרי אלא גם דיאלקטי. "לא היה לי מרואיין שלא בירר מראש כמה זמן ייתנו לו לדבר בתכנית ועם מי הוא הולך לשבת, בעוד שנשים אמרו לי תמיד 'אני לא מומחית לנושא' והפנו אותי לגבר", היא מגלה. "גבר לא מחכה שישימו לב לעבודה שלו, הוא פשוט אומר מה הוא רוצה. זו השפה הגברית, שרווחת בעולם, בזמן שנשים עדיין מדברות בו 'נשית'. אני רואה את זה המון במקומות עבודה, כאשר הקצרים שנוצרים על רקע חוסר השוויון במקום העבודה נובעים מהתקשורת שנשים מביאות לחדר".
היום גם גברים יכולים ליהנות מהבית
למרות הפערים הגדולים הללו שבין השפות והמגדרים, ויס בוחרת להיות אופטימית. לשאלת ד"ר טל פטלון באשר לקצב השינוי, מסבירה ויס שחרף המגמה האיטית לא מדובר במצב סטאטי, וכי כבר היום ניתן להבחין בעקומת שיפור מתונה בשוק העבודה. "יכול להיות שהדור שגדל עכשיו ידבר את השפות האלה אחרת", היא אומרת בתקווה. "גברים עוברים היום מהפכה מדהימה, שבה לגבר כבר יש יותר מדרך אחת לממש את הגבריות שלו כקרייריסט ומפרס עיקרי. היום גם גברים יכולים גם ליהנות מהבית. כבר מותר להם להגיד 'אנחנו רוצים להיות יותר עם הילדים', וזה ביטוי נוסף של השינוי שמתרחש כאן".
והשינוי הזה, לטענתה של ויס, אינו חיוני רק למרחב שבין גברים לנשים, אלא גם ביחס שבין נשים לבין עצמן. "מי שמגיעה לעמדת ניהול צריכה להיות רגישה לדבר הזה", אומרת ויס. "מנהלת צריכה לדעת שאם עובדת נכנסת אליה לחדר ואומרת לה 'אני עוד לא מוכנה', עליה לברר האם היא באמת לא מוכנה או שכך היא מתקשרת את עצמה. האחריות היא קודם כל עלינו, הנשים, לדעת את ההבדלים האלה ולהיות רגישות, לעזור לנשים אחרות לגשר על השיח ולשנות את השפה ואת התרבות הארגונית".
האזינו לפרק המלא עם דנה ויס וליתר הפרקים בפודקאסט ״עניין של חיים ומוות״>>