נגיד בנק ישראל, הפרופ' אמיר ירון בכנס מכון אהרן / צילום: גלעד קולרציק
כלכלת ישראל, מסתבר, היא בין אלה שהצליחו להתאושש הכי מהר מהקורונה. כך עולה מנתונים שהציג השבוע ראש אגב התקציבים באוצר, יוגב גרדוס. אבל במקום טפיחה עצמית על השכם, הוא הציע דווקא לא להתבשם מהנתונים: "המצב ממש ממש לא טוב". העניין, לפי גרדוס, הוא שאנחנו אולי חושבים על ישראל כמדינה עשירה, אבל כדי להיות בין עשרת הכלכלות המובילות בתוצר לנפש ב-OECD, אנחנו צריכים להגדיל את התוצר לנפש בישראל בחמישים אחוז. כרגע, הוא הזכיר, "אנחנו מקום 24 מתוך 38 מדינות. גם אם התפיסה העצמית שלנו היא לא כזאת".
גרדוס אמר את הדברים בכנס השנתי של מכון אהרן למדיניות כלכלית, באוניברסיטת רייכמן, שבו השתתפו שורה ארוכה של בכירים במשק, כולל ראשי האוצר ובנק ישראל. בין שלל הדיונים והוויכוחים, אי אפשר היה שלא להתרשם מכך שבסופו של דבר, יש הסכמה די גורפת על האתגרים של הכלכלה הישראלית.
למשל, הפקקים. פרופ’ צביקה אקשטיין, ראש המכון, מסמן את ההשקעה החסרה בתחבורה בתור אחד הגורמים המרכזיים לפער בינינו לכלכלות שאליהן היינו רוצים להידמות. לפי ההערכות שלו, "ללא השקעות מסיביות, תוך 20 שנה יתארך משך הנסיעה ב-60 דקות לנוסע ליום".
העניין הוא שזו לא הפעם הראשונה שנשמעת אזהרה כזאת בכנס של מכון אהרן. לפני 5 שנים, סיפר ראש אגף התקציבים דאז, אמיר לוי, על השעות הארוכות שהוא מבלה בפקקים בדרך לעבודה, וחזה שעד 2030, הפקקים יוכפלו, וכל נהג יעמוד בהם עוד 60 דקות ביום. מאז הפקקים אכן התארכו.
גם שר האוצר אביגדור ליברמן דיבר בנאום שלו (שהיה מאולתר כהודאתו) על "פיגור גדול בתשתיות", אותו העריך במיליארדים. ליברמן כבר חזר יותר מארבעים שנה אחורה - המצב, לפי שר האוצר, לא השתנה מאז לימודי הכלכלה שלו בגבעת רם בתחילת שנות השמונים. וגם אז, הבעיה הייתה מוכרת. ליברמן נזכר בבדיחה שסיפרו בזמנו: "באו ללוי אשכול, ואמרו לו שאורך פסי הרכבת בישראל נמוך מאוד בהשוואה למדינות אירופה. הוא אמר, לא נורא כי הרוחב הוא אותו דבר".
התשתיות מפגרות מאחור, וגם השיח
זה לא רק פסי הרכבת. גם בתחנות כוח, כבישים מהירים, סיבים, "בכל הפרמטרים של התשתיות המודרניות אנחנו מפגרים מאוד וזה חייב להיות מאמץ עילאי", אמר ליברמן.
דברים דומים אפשר היה לשמוע גם מצד משתתפים אחרים בכנס. יש צורך בהשקעה, ולו כדי לעמוד בצרכים של האוכלוסייה בישראל שהולכת וגדלה.
לפי החישובים שהציג אקשטיין, למשל, דרושה השקעה של כ-800-900 מיליארד שקל בתחבורה בשני העשורים הקרובים. ובאופן כללי, צריך להכפיל את ההשקעה בתשתיות ציבוריות בישראל. אבל איך מתרגמים את הצורך בהשקעה למעשים בפועל, ובעיקר: איך משלמים על השקעה כזאת? זה כבר נושא לוויכוח בין אנשי האוצר לבין הכלכלנים, שמתמשך מכנס לכנס.
בעוד שהאוצר, כדרכו, שם את הדגש על הקטנת החוב הציבורי, בשנים האחרונות מגיעים קולות, כולל מבנק ישראל וממכון אהרן, המסבירים שאפשר וכדאי לממן את ההשקעה בתשתיות גם באמצעות חוב, וכי מדובר בהשקעה שתחזיר את עצמה. כפי שניסח את עמדת הכלכלנים, פרופ’ עומר מואב, בשאלה למנכ"ל האוצר רם בלינקוב: "אומרים לכם : חייבים להשקיע בתשתיות, זה המפתח לצמיחה. ויש הזדמנות: החוב הציבורי לא מופרז, הריבית נמוכה. בוא ניקח הלוואות ונשקיע - זה משתלם".
בלניקוב, מצידו, הסביר שהבעיה היא בכלל לא מחסור בתקציב. לדבריו "הבעיה היא לא פיסקאלית אלא תכנונית - אין פרויקט אחד שאני מכיר, לפחות מהגדולים, שנדחה כרגע מסיבות תקציביות".
אפשר לטעון שבסופו של דבר, זה ויכוח פתיר: אם יהיה רצון, גם יהיה מימון כזה או אחר. העיקר שכבר מסכימים על האתגרים והצורך לפתור אותם. למעשה, גם נגיד בנק ישראל, פרופ’ אמיר ירון, וגם שר האוצר ליברמן, דיברו כמעט בדיוק על אותן בעיות: תשתיות, הון אנושי וביורוקרטיה.
אלא ששעות ספורות אחרי הנאום שלו, ליברמן הודיע על דחיית דיוני התקציב, לנוכח הקשיים הפוליטיים. מה שמעלה את החשש שעם כל התוכניות, נמשיך לעמוד במקום, בטח אם שוב ניקלע לתרחיש של בחירות ותקציב המשכי. כך שייתכן בהחלט שהוויכוח הזה יימשך, ואיתו הפקקים.
"המשק הישראלי מנותק מהחברה הערבית"
תשתיות הן לא הכל. לפני נתונים שהציגה ד"ר מריאן תחאוכו, העומדת בראש המרכז למדיניות כלכלית של החברה הערבית במכון אהרן, ההכנסה מעבודה לנפש במשק בית ערבי הינה 48% מזו של משק בית יהודי. שני שליש מהפער, לפי תחאוכו, מקורם בהון האנושי. זה מונח כלכלי שמאחוריו מסתתרים בין היתר פערים אדירים בהשכלה. כך למשל, בעוד ששיעור מקבלי תארים אקדמיים מתוך השנתון הם 62% בקרב נשים יהודיות, ו-43% בקרב גברים יהודים, הרי שבקרב נשים ערביות מדובר ב-30%, ובקרב גברים ערביים רק 12%.
וגם הנתונים האלה מטעים, כשבמציאות המצב גרוע יותר. כך לפי מודר יונס, ראש מועצת ערערה ויו"ר הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות, שאמר שבתוך אותן 30% אפשר למצוא גם נשים שיושבות בבית ללא עבודה. ואילו בדברים קצרים שנשא עו"ד ראני חאג' יחיא, הוא העיר ש"המשק הישראלי מנותק נתק כמעט מוחלט מהחברה הערבית - ושומעים את זה במוסיקה בחדר. אנחנו מדברים על עולמות שונים לגמרי".
יונס, מצידו, גם קבל על כך שהכספים שהובטחו במסגרת תוכנית החומש למגזר הערבי אינם נמצאים בבבסיס התקציב, "ואם לא תהיה ממשלה, הכסף לא יהיה".
גם עומר מואב, שחתם את הדיון הזה, הדגיש תחושה של פער, בין השיח הציבורי המקצין, לבין הרצון אותו הוא פוגש ביישובים הערבים להשתלב בחברה ובכלכלה. "גם אנחנו בחברה שאינה ערבית", לדבריו, "צריכים לקחת אחריות, ולפעול גם בצד הכלכלי, וגם לצמצם את העוינות. ויכול להיות שהשילוב החברתי כלכלי יצמצם את העוינות".