גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בית המשפט המחוזי בירושלים / צילום: אוריה תדמור

נדמה כי אין חוזה משפטי משמעותי יותר והרה גורל מאשר הסכם בין בני זוג, עת הם עומדים מתחת לחופה - ומתחייבים לבנות את ביתם ולהקים יחד משפחה. חרף זאת, בתי המשפט בישראל אוכפים את החוזה הזה בצורה הרבה פחות רצינית מהסכם לקניית רכב סובארו סטיישן מודל 1978 יד שמינית.

חוזה סטנדרטי נאכף על ידי בית המשפט. ניתנות בעקבותיו סנקציות על מפר ההסכם, ומנגד סעדים עבור הצד הנפגע. אדרבא, אי קיום תום לב או הטעיה והסתרה בעת ניהול המו"מ מאפשרים עיצומים - וזאת אף שהצדדים לא התחייבו לדבר וחצי דבר.

מן העבר השני, בתי המשפט החליטו כי אין מקום לאכוף את הסכם הנישואין, את החוזה העוצמתי מכל בחייו של אדם. גבר יכול לבגוד באשתו, והאישה לא תזכה בפיצוי. האישה יכולה "לצאת מן הארון" ולגלות לבעלה כי הסתירה זאת ממנו עוד מלפני החתונה - אבל בית המשפט לא יקבע כי הגבר זכאי לפיצוי. בעידן שבו הכל שפיט, עניינים מדיניים, סכסוכים פוליטיים ומבצעים צבאיים - נותר שריד לפליטה שמזכיר לנו כי אמנם "מלוא כל הארץ משפט", אך נותרה פינה קטנה בארץ שהמשפט העניק לה אוטונומיה - והוא מוסד המשפחה.

והנה סיפור טרי יחסית מבית המשפט המחוזי בירושלים. השופטות תמר בזק־רפפורט, מרים אילני ומרים ליפשיץ־פריבס קבעו כי בן זוג שרעייתו הונתה אותו וטענה כי בנה נולד ממנו, איננו זכאי לפיצוי. בכך, הפכו שופטות המחוזי את פסיקת השופט נמרוד פלקס מבית המשפט לענייני משפחה.

האבא גילה על ההונאה כשהילד בן חמש שנים

הבעל גילה כי נפל קורבן ל"הונאת אבהות" רק ביום שהודיעה לו שברצונה להתגרש, כאשר הילד היה כבר בן חמש שנים. האב הביולוגי הוא אדם שהאישה הכירה במסגרת עבודתה. השופט פלקס ציין כי "זהות האב הביולוגי הוסתרה מהאיש, הן על ידי האישה והן על ידי מר פ., אשר חברו להם יחדיו, תוך תכנון מראש ובכוונת מכוון, להביא יחדיו ילד לעולם ולהטעות את האיש לסבור שהילד הוא בנו הביולוגי, והאיש אכן סבר שהוא הוא אביו הביולוגי של הילד".

כך נראה הדיון. השופט אמר: "הסתכלתי על כתב ההגנה שלך ואת מציינת שם שאכן הילד שעליו אנחנו מדברים הוא לא בנו הביולוגי של התובע". האישה השיבה: "נכון". השופט הגיב כי "את גם מציינת שהילד נולד מתרומת זרע שאת קיבלת". האישה: "נכון". השופט שאל: "האם כאשר קיבלת את אותה תרומת זרע התובע ידע שקיבלת תרומת זרע?" האישה ענתה: "לא, הוא לא ידע". השופט: "אני מבין שכרגע הוא יודע". האישה: "כן. עכשיו הוא יודע". השופט: "ככל שאת יודעת ממתי הוא יודע?" והאישה הודתה: "באותו ערב שהודעתי לו על הגירושין".

השופט פלקס לא הצליח להסתיר את הזעזוע העמוק שלו מנסיבות המקרה. לדבריו, "חברו להם האישה ומר פ., מאחורי גבו של האיש, בכוונה להונות אותו, ואף ביצעו זממם בפועל והמשיכו במעשה הרמייה משך כחמש שנים... דומני איפוא, כי עת נמצא שמעשי האישה בוצעו בזדון, תוך התעלמות מפגיעת המעשה בכבוד האיש, יש לחייבה אף בפיצוי עונשי, אשר יש בו כדי להביע את סלידת החברה במעשים".

לבסוף, כתב פלקס כי "נוכח חומרת המעשה המכוון מצד האישה והצורך לפסוק פיצוי מוגבר ואף עונשי, ולו לשם הרתעת מזיקים פוטנציאליים נוספים, מצאתי לחייב את האישה לפצות את האיש בסך 250 אלף שקל".

"עצם קיום התביעה עלול לפגוע בטובת הילד"

בית המשפט המחוזי בירושלים, כאמור, הפך את ההחלטה. השופטות כתבו כי אמנם "אין לזלזל בקושי ובצער שעלול להיגרם לאדם מגילוי בדיעבד שילד שנולד מבת הזוג תוך שגידל הוא אותו כבנו, נולד מזרעו של אדם אחר", אולם מדובר בתביעה בעייתית שעצם קיומה עלול לפגוע בטובת הילד בשל קיום הליך משפטי לבירור סוגיה כה יסודית בחייו.

לדברי השופטות, המחיר מבחינת הצאצא שנחשף לטענה שאביו איננו אביו הוא מחיר כבד, בין אם הטענה תתקבל ובין אם הטענה לא תתקבל בסופו של הליך. "זאת ועוד, בסופו של הליך כזה עלול הצאצא למצוא עצמו בערפל מוחלט בשאלת זהות אביו, ולאו דווקא בגילוי זהות אביו הביולוגי - וכך ייגרם לקטין נזק חמור ביותר. אמנם בענייננו, האחר טוען לאבהות, אך לא כך הוא המצב במקרים אחרים. בכל מקרה גם כאן, עד למועד הדיון לפנינו למעשה טרם נקבעה זהות אביו של הקטין באופן מחייב".

השופטות כתבו כי "אם לא תחסום הפסיקה על הסף את דרכו של מי שמבקש להעלות טענה מעין זו, ונוכח המתחים הרבים שבמצבי פרידה, יצר ההתדיינות עלול להוביל לתביעות מסוג זה, שעצם קיומן יבוא על חשבון הצאצאים של הצדדים המתנצחים, אף אם בסופה של דרך תידחה התביעה".

השופטות ציינו כי "נוכח הזיקה ההדוקה שבין ניאוף לבין הונאת אבהות", סבורות הן כי מיקוד הפסול באי מסירת המידע אודות זהות האדם ממנו הופרתה האישה, להבדיל מבניאוף כשלעצמו, הוא מלאכותי.

בית המשפט חידד את הנימוק לדחיית התביעה על הסף, וקבע כי "הלכה למעשה, הכרה בעוולה של 'הונאת אבהות' מהווה קביעת נורמה משפטית המחייבת אישה לדווח לבן זוגה על ניאוף. כל אותם נימוקים השוללים הכרה בעוולה משפטית בגין ניאוף, שוללים עוולה משפטית בגין הונאת אבהות".

מעניין לציין שלפני כשנה פסק בית המשפט העליון נגד השופטות אילני ובזק־רפפורט בנדון דומה, ואימץ את פסק הדין של שופט בית המשפט לענייני משפחה, הלא הוא השופט נמרוד פלקס. מה היה סיפור המקרה שם? התביעה הוגשה על ידי אישה ואמה שדרשו פיצוי מבעל האישה בסך של חמישה מיליון שקלים, בגין נזקים כלכליים ונפשיים שנגרמו להן ובפרט לאישה, כתוצאה מהונאתן והטעייתן על ידי האיש טרם הנישואין ובמהלכם.

לטענתן, האיש הוא הומוסקסואל, אשר חי "חיים כפולים", כאשר מחד גיסא הציג עצמו כאדם דתי והטרוסקסואל, ומאידך גיסא - פעל מאחורי גבה של האישה, ניהל אורח חיים חילוני והומוסקסואלי, נאף ובגד בה במהלך נישואיהם, ניהל קשר עם מאהב ואף הציע לו נישואין בעודו נשוי לה. לטענת המשיבות, הטעיית האישה הובילה אותה להינשא לו ולהקים עמו משפחה.

השופט האקטיביסט יותר מכולם נמנע מהתערבות

השופטים עוזי פולגמן, נעם סולברג ויעל וילנר קיבלו את טענת השופט פלקס כי יש לדחות את התביעה על הסף. דברי השופטים בעליון שימשו את השופטות במחוזי כדי לדחות בעצמן את תביעת הכרת האבהות שנדונה בפניהן לאחרונה. השופט סולברג כתב כי "טוב לו למשפט למעט בעיסוק בעניינים האינטימיים והרגשיים שבין בני זוג. בית המשפט האזרחי ככלל, והחוזי והנזיקי בפרט, אינו האכסניה המתאימה לכך. היבטים מסוימים במערכת היחסים הזוגית, אופיים עדין מדי, מורכבותם רבה מדי. לעיתים רב בה הנסתר על הגלוי, רב גם על מה שכלל ניתן לגלות. פיצוי כספי, וכיוצא באלה סעדים אזרחיים מקובלים, אין ביכולתם להעניק תרופה ומזור אמיתיים, לשברון־לב ולאכזבה מחיי הזוגיות; רופא כל בשר הוא־הוא 'הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם'".

השופט פוגלמן, אולי האקטיביסט מכל שופטי העליון ביחד, הזהיר מפני השלכות הטלת חובה משפטית על אדם לגלות לאשתו את נטיותיו המיניות והתנסותו המינית, אף שהן עומדות בסתירה חזיתית לנישואין עם אישה שעימה הוא עומד לכרות ברית לאורך ימים ושנים.

וכך הגענו למצב שהקשר החוזי החשוב מכל הוא ההסכם הכי לא אכיף משפטית. זאת אף שהצדדים הזמינו, בעצם כריתת ההסכם, את המערכת המשפטית להתערב בחוזה ביניהם. ואף על פי כן, נוע ינוע. שברירי מכל, לא אכיף מכל אך חזק מכל ומשמח מכל. אם זכו, שכינה ביניהם.