תמי גלילי / צילום: איל יצהר
אישי: בת 50, גרושה ואם ל-3, גרה בכפר ורבורג
מקצועי: מנכ"לית קבוצת אילקס מדיקל
ילדות ומשפחה: "נולדתי בהרצליה, בת אחרי שני בנים, וכשהייתי בת שבע עברנו לרמת השרון. אמא שלי הייתה עולה חדשה מצרפת, מורה ממשפחה של מורים. ב-1977, בהיותי בת חמש אבא שלי, ד"ר משה בן שאול, ייסד את אילקס. כשאבא שלי היה אומר שאנחנו בעסקי הדיאגנוסטיקה הקלינית, לא היה לי קל להבין מה זה, אבל אלו היו מילים ששמעתי כל הזמן, מגיל חד ספרתי".
לימודים: "בבית הספר הייתי תלמידה בסדר כזו, לא מצטיינת, בניגוד לשני אחיי. המארג החברתי היה חשוב לי יותר מהלימודים. בצבא שירתתי כפקידה, ובכלל לא חשבתי שאשתלב באילקס. הלכתי ללמוד מזרחנות, כי רציתי לעבוד בשב"כ. הייתי תלמידה די ממוצעת בערבית וזה היה חסר סיכוי, אבל זה היה החלום שלי".
אילקס מדיקל: "בסופו של דבר, אחרי שסיימתי תואר ראשון, הצטרפתי לאילקס כמטמיעת תוכנה אצל לקוחות. התחלתי ממש מלמטה והייתי נורא סקרנית. כשאתה נכנס לעולם הזה של בניית מערכות מידע, במובן מסוים אתה לומד הכול על הלקוח שלך ועל החיים שלו. גיליתי תחום מרתק שמשלב מדע, קבלת החלטות ואספקט תפעולי חזק".
הדרך למעלה: "במהלך השנים קודמתי למגוון תפקידים, בהם סמנכ"לית תפעול וסמנכ"לית שיווק, ולמדתי את הביזנס בצורה רצינית: מערך ההסכמים, הלקוחות, הספקים, התחרות. אבל מעולם לא התגבשה אצלי החלטה להיות מנכ"לית. למעשה, החיים הובילו אותי לשם".
מנכ״לית: "מוניתי לתפקיד ב-2016, ויש לנו כיום 420 עובדים. אנחנו עובדים מול משרד הבריאות, כל קופות החולים, בנק הדם וחברות ביוטק. יש לנו גם חברה בת בדרום אפריקה, שפועלת שם מול חברות ביטוח. אלו לקוחות מוסדיים כבדים, קשרים של עשרות שנים".
קורונה: "החלום להקים מעבדה עצמאית קיים אצלי שנים, והקורונה הביאה את ההזדמנות הנדירה לעשות את זה בתוך שוק קופות החולים. בתוך 45 ימים הקמנו מעבדת קורונה, ממש מאפס. המעבדות קיבלו ביציאה מהקורונה דחיפה חזקה, כשהצוותים הרפואיים הבינו למה זה כה חשוב".
משבר: "עם כל הכבוד לקורונה, שהייתה אתגר מטורף, המשבר הגדול שלי היה כשחברת המזון הרפואי אבוט, ספק מרכזי שלנו, החליטה לעזוב. להחזיר אותם אחרי שהם כבר קיבלו את ההחלטה ואפילו שילמו פיצויי עזיבה - זה היה אתגר עצום לעמוד בו. עזר לי מאוד המסר שאבי הקפיד להעביר לי: את יכולה לטעות, תהיי אמיצה. אם הדלת סגורה, יש חלון ואם החלון סגור - יש ארובה".
התקף חרדה: "אחרי שכבר ידעתי שאבוט הולכים לעזוב, אחד הספקים האחרים זרק אמירה דומה וכך התחיל התקף הפאניקה והחרדה הראשון בחיי. חשבתי שאני חווה התקף לב, אבל מתברר שככה זה מרגיש. חברה שמאבדת סוכנויות זה לא אירוע בריא. זה מלחיץ כי יש לך עובדים ואת אחראית לפרנסתם ולעסק. זה הפחיד מספיק כדי לשלוח אותי למיון".
משה: "לאבא שלי ולי יש תכונות דומות, בעיקר אמביציה שכל הזמן דוחפת אותנו קדימה, גם במשברים. העבודה היא חלק גדול מהחיים של אבא שלי ולכן גם כשהוא בא בסוף שבוע לבקר את הנכדים, הוא יהיה איתם רבע שעה ואחר כך עוברים לענייני עבודה. מרגע שהתחלתי לעבוד באילקס הפסקתי לקרוא לו אבא והתחלתי לקרוא לו משה, גם בחיים האישיים וגם בעבודה, אחרת מתבלבלים".
תל אביב 125: "אני אחת מתוך ארבע מנכ"ליות במדד תל אביב 125, וחבל שאין שם יותר, ושהכלכלה שלנו לא מושפעת מספיק מיכולת ניהולית נשית. היא לא יותר או פחות טובה מיכולת הניהול הגברית, רק שונה. התמהיל הזה חשוב".
הילדים: "אני אמא לשלושה בנים מדהימים, בני 13 עד 23. אני ובעלי לשעבר גרושים יפה וחברים ממש טובים, מאחלת לכולם ככה. הוא עבד בחברה שלנו לפני שהתגרשנו, וכמובן ממשיך לעבוד בה גם עכשיו, כמנהל המחסנים של אילקס".
המלצה: "במאצ'ו פיצ'ו ראיתי את אלוהים. את מגיעה לשם מוקדם בבוקר ויושבת על רכס הרים מטורף, שכולו בתוך עננים. פתאום העננים מתחילים להתפוגג ואת מגלה מסביבך אינסוף ירוק, טבע עוצמתי. התרגשתי שם בצורה קיצונית".
בעתיד: "אני מניחה שאהיה יו"ר החברה אחרי משה, זה התכנון. בראייה רחבה, אני מאמינה שאנחנו לפני שינוי חברתי כלכלי עמוק. הפערים החברתיים והדור האקטיביסטי שקם יחוללו מהפכה".