התאמה של תרופה נגד דיכאון היא כיום תהליך של ניסוי וטעייה / אילוסטרציה: Shutterstock, Black Salmon
מאמר שפורסם השבוע מציב סימני שאלה סביב התאוריה המוכרת על השפעת הכימיקל סרוטונין על דיכאון קליני, ועשויות להיות לו השלכות מעניינות על הטיפול באמצעות נוגדי דיכאון מסוג SSRI.
התאוריה גורסת שדיכאון קליני הוא מחלה פיזיולוגית הנובעת מחוסר איזון ברמות של חומרים שונים במוח, וביניהם סרוטונין. תרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRI, הפופולריות ביותר היום לטיפול בדיכאון, למעשה מעכבות את ספיגת הסרוטונין בתאים, כך שיהיו רמות גבוהות יותר שלו במוח.
מאמר שפורסם, שהוא מאמר סקירה של מחקרים שפורסמו בעבר, טוען שאין תמיכה מספקת בקשר שבין רמות הסרוטונין במוח לבין דיכאון.
השפעה על תפיסת המטופלים
המאמר אינו מתייחס כלל לניסויים קליניים שנערכו והראו כי נוגדי הדיכאון משפרות את מצב המטופלים יותר מאשר פלצבו. כלומר, נמצא שהן יעילות, לפחות בחלק מהמטופלים.
עם זאת, גם ידוע שלתרופות הללו שיעורי כישלון גבוהים, ולכן התאמה של תרופה נגד דיכאון היא כיום תהליך של ניסוי וטעייה, ובקהילה המדעית ידוע שהתרופות האלה לא עובדות אצל כולם. לכן למחקר לא אמורה להיות השפעה פרקטית על הטיפול באדם היחיד, אבל כן יש לו השלכות על מחקר עתידי ועל תפיסת מטופלים את מצבם.
אחת החוקרות שהובילו את המחקר, פרופ' ג'ואנה מונקרייף מאוניברסיטת UCL באנגליה, שהיא גם פסיכיאטרית ב־NHS, קופת החולים הלאומית של בריטניה, טענה בראיון ל"אינדפנדנט" הבריטי כי "הציבור הרחב מאמין ברובו כי דיכאון הוכח כנובע מחוסר איזון כימי. זה גורם לגישה פסימית לגבי האפשרות להתמודד עם דיכאון באופן עצמאי, ומשפיע על הנכונות להפסיק את הטיפול, ועל התלות הנמשכת בטיפול לאורך החיים".
לדבריה, המחקר שלה מציע גישה אחרת, שלפיה דיכאון אינו נובע מחוסר איזון כימי. למרות הדברים הפרובוקטיביים הללו, שאפשר בהחלט להתווכח על השאלה אם הם אמנם נובעים מממצאיה, מונקרייף מדגישה שהיא אינה ממליצה כרגע להפסיק את השימוש בנוגדי דיכאון בלי להתייעץ עם הרופא המטפל.
הפרובוקציה הגיעה לטיקטוק
בעולם הרפואה נשמעה ביקורת על המאמר ובעיקר על ההשלכות שמונקרייף גוזרת ממנו. רופאים טוענים כי אין בו התייחסות למחקרים שהדגימו את יעילות התרופות לטיפול בדיכאון וגם לא למחקרים חדשים שדווקא הצליחו להוכיח את הקשר בין רמות סרוטונין באזורים מסוימים במוח לדיכאון.
אבל הטענה העיקרית היא שמונקרייף והקולגות שלה מטפסים על העץ הלא נכון. ממילא, הם אומרים, אין היום בפסיכיאטריה גישה מקובלת שלפיה רמות סרוטונין הן ההסבר לכל סוגי הדיכאון.
מונקרייף מודה שתאוריית הסרוטונין כבר נמצאת בדיון ועדכון על ידי הקהילה המדעית בשנים האחרונות, אך לדבריה היא מנסה לשנות בעיקר את התפיסה של הקהל הרחב והפסיכיאטרים שאינם מחוברים לעולם המדעי.
ואכן, המאמר נפל על אוזניים קשובות, למשל של משתמשת הטיקטוק ליב ספיקמן, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ומדעי המוח מאוקספורד. סרטון שהעלתה בנושא הפך ויראלי. "דיכאון הוא לא בעיה כימית במוח", אמרה ספיקמן. זו לא בדיוק מסקנת המאמר, אבל האמירה מהדהדת את דברי מונקרייף בראיונות איתה.
בסרטון נוסף, קצת פחות ויראלי, הסבירה ספיקמן כי "בכל זאת תרופות נגד דיכאון יכולות להיות יעילות, גם אם אנחנו לא יודעים איך הן עובדות בדיוק".
ספיקמן נראתה מעט לחוצה כשאמרה "אל תפסיקו את התרופות שלכם בגלל המחקר הזה. מה שאני אומרת הוא שאם לקחנו אקמול כדי לשפר כאב ראש, זה לא אומר שהיה לנו 'מחסור באקמול' שגרם לכאב הראש, ולא שיהיה לנו כזה כל החיים".
על מה כן מסכימים בקהילה המדעית? שהטיפול לא צריך להתבסס על תרופות בלבד. מחקרים נוספים מראים כי הטיפול היעיל ביותר בדיכאון הוא למעשה השקעה בשירותי רווחה, וגם מעלים את השאלה אם הטיפול בדיכאון חייב להיות לכל החיים - גישה שאכן פסיכיאטרים רבים מתרחקים ממנה.
מסקנה נוספת היא שמה שכבר נראה ברור לקהילה המדעית לפעמים מחלחל לאט יותר לציבור, ושמדענים שרוצים להשמיע את קולם בהחלט צריכים להביא בחשבון גם את טיקטוק.