הפגנה נגד ננסי פלוסי מול הקונסוליה של ארה”ב בהונג קונג / צילום: Associated Press, Kin Cheung
בשנתה ה־83 ננסי פלוסי מתקרבת אל סוף הקריירה הפוליטית הארוכה שלה. היא עושה כן בקול תרועה. "המכשפה הזקנה", קוראים לה הקומוניסטים הסינים. למרבה העניין, הימין האמריקאי דווקא מסכים איתם. זה 20 שנה שפלוסי היא כליא־הברק של הימין, אמצעי בדוק של גיוס כספים בזמן מערכת בחירות, אחד מתכסיסי ההפחדה האפקטיביים ביותר של המפלגה הרפובליקאית.
היושבת ראש הראשונה והיחידה מאז ומעולם של בית הנבחרים של ארה"ב מחזיקה בהנהגת מפלגתה זה 19 שנה. היא הובילה אותה לארבעה ניצחונות ולחמש תבוסות. מקובל להגיד על הפוליטיקה האמריקאית (ברוח מימרתו המפורסמת של סקוט פיצג'רלד), שאין בה הזדמנות חוזרת. המפסיד מניח את כליו, ומסתלק.
קשה להיזכר בהפרכה מובהקת יותר של המימרה הזו מאשר הקריירה של פלוסי, צירת קונגרס מסן פרנסיסקו, שגם אביה וגם אחיה היו ראשי העיר של בולטימור, בקצה השני של ארה"ב. גם אמה היתה פעילה פוליטית. היא נשמה פוליטיקה מיומה הראשון.
כאשר עמדה על זכותה לחזור וליטול את פטיש היושב ראש לאחר ניצחון הדמוקרטים ב־2018, צירים צעירים ורדיקלים התנגדו. הם חשבו שהגיע הזמן לחילופי משמרות. היא הבטיחה להם שהיא תסתפק רק בשתי תקופות כהונה, ארבע שנים (בית הנבחרים נבחר אחת לשנתיים). מתנגדיה נעתרו, ללא חמדה. אבל הכול נאלצו להודות שאין לה מתחרים בשדה הפוליטיקה. ב־2020, הדמוקרטים ניצחו על חודו של קול. הרוב שלהם הוא קטנטן. רק שישה מושבים (מתוך 435) צריכים להחליף ידיים, כדי שהפטיש יעבור לצד הרפובליקאי. כישורי הארגון והשכנוע שלה נחוצים עד ייאוש.
זמן מימוש ההבטחה מתקרב והולך. הבחירות לבית הנבחרים ייערכו בעוד שלושה חודשים, ב־8 בנובמבר. ממילא הסקרים מראים שהדמוקרטים יאבדו את בית הנבחרים, גם מפני שמפלגת שלטון בארה"ב נוטה לאבד מושבים בבחירות של אמצע קדנציה נשיאותית, וגם מפני שהפופולריות של הנשיא הדמוקרטי הנוכחי נחבטת בתחתית התהום. אין כמעט ספק שפלוסי לא תהיה עוד יושבת ראש בינואר הבא.
שומרת הסף
כהונת היושב ראש (המונח האמריקאי הוא speaker, ושאול ממסורת בת 900 שנה של הפרלמנט בלונדון) היא שנייה במדרג הפוליטי של וושינגטון. היא רבת כוח לאין שיעור מזו של הספיקר הבריטי וגם של יושב ראש הכנסת. בידי היושב ראש האמריקאי מסורה שליטה מלאה על סדר היום. לשון אחר, הוא או היא הם שומרי הסף של תהליך החקיקה. בסנאט אין יושב ראש, אלא רק "מנהיג סיעת הרוב", והסמכויות שם קטנות יותר מפני שבסנאט נחוץ רוב מיוחס לא רק כדי לחוקק, אלא אפילו כדי לפתוח דיון במליאה.
כהונת היושב ראש מעמידה את נושאיה במקום השני במדרג הירושה, מיד לאחר סגן הנשיא. הסעיף הזה בחוקת ארה"ב מעולם לא הועמד במבחן, אבל הוא מעניק נופך נוסף של עוצמה לכהונה. גם ללא הגדרה חוקתית מפורשת, היושב ראש הוא הקרוב ביותר להיות מנהיג הרשות המחוקקת.
הואיל וארה"ב חוזרת ומתפארת בהפרדת הרשויות שלה, אפשר לתאר את יושב ראש בית הנבחרים כשווה־ערך חוקתי לנשיא. אף כי אין הם מתחלקים בסמכויות, לשניהם יש השפעה ניכרת זה על התנהלותו של זה. החוקה והמסורת הפוליטית אמנם מעניקות לנשיא שליטה מלאה על יחסי החוץ של ארה"ב, אבל יושבי ראש מעולם לא סבלו מרגשי נחיתות.
מעצבנים את הנשיא
שלושה חודשים לאחר שנעשתה יושבת ראש, באפריל 2007, פלוסי שמה את פעמיה לדמשק, בראש פמליה גדולה. כיאה למעמדה היא הוטסה לשם במטוס תובלה של חיל האוויר האמריקאי. ג'ורג' בוש הבן היה אז הנשיא, והוא חרק שיניים. מדיניות החוץ של ארה"ב, הוא אמר, היא עניין לבית הלבן, לא לגבעת הקפיטול. אבל פלוסי לא שעתה לו, וחשפה את בוש במלוא חולשתו הפוליטית.
אמנם ב־1997, אחד מקודמיה הרפובליקאים של פלוסי, ניוט גינגריץ', ביקר בטייוואן, נגד רצונה של סין ועל אף אזהרותיה. אבל הוא לא עשה כן נגד רצונו המפורש של הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון. כאז כן היום, יחסי ארה"ב עם סין נקלעו למשבר סביב טייוואן. הנשיא הראשון של טייוואן שנבחר בבחירות חופשיות הורשה לבקר בארה"ב, ולנאום באוניברסיטה שבה למד בצעירותו. סין הגיבה ברוגז ובאיומים. היא ירתה טילים סמוך למי החופים של טייוואן. קלינטון שלח אז שתי נושאות מטוסים לקרבת מקום, כדי לרמוז לסין איפה עוברים הקווים האדומים.
יושב ראש רפובליקאי המרה את פי הנשיא ברק אובמה ב־2015 בעניין אחר של מדיניות חוץ. ג'ון ביינאר הזמין אז את בנימין נתניהו לשאת נאום באוזני שני בתי הקונגרס. ראש הממשלה דאז ניצל את המיקרופון רב־הכוח שהוצב בפניו, כדי לתקוף את ההסכם הגרעיני הממשמש ובא בין ארה"ב לאיראן. זה היה מעמד חסר תקדים, שעורר כעס ותדהמה בצד הדמוקרטי של המפה הפוליטית.
הפעם, ג'ו ביידן שלח מסרים על התנגדותו לביקור. "הפנטגון חושב שזה רעיון גרוע", הוא אמר לאחר שנודעו תכניותיה של פלוסי, באמצע יולי. גם בכירים אחרים בממשלו רטנו בגלוי, או מאחורי הקלעים. פלוסי נמנעה בהקפדה מלגלות את תכניותיה עד הרגע האחרון, אפילו לאחר שהתחילה את מסע הדילוגים שלה בבירות מזרח אסיה. רק באמצע דרכה מקואלה לומפור לטאייפה התבררה מגמת פניה. אבל אין כל סיבה להניח שהביקור עמד בספק בשלב כלשהו. היא גמרה אומר להגיע לטייוואן, כדי להפגין תמיכה בדמוקרטיה המלבלבת שלה, כפי שצייצה תיכף לנחיתתה.
איבת־עולם
היא תמיד החזיקה בדעות תקיפות בעניינים של דמוקרטיה ושל זכויות אדם; והיא לא הסתירה את הבוז שלה לדיקטטורה הקומוניסטית בסין. כאשר נסעה לבייג'ינג ב־1991, שנתיים לאחר הדיכוי הברוטלי של התנועה למען הדמוקרטיה, היא התייצבה בכיכר טיינאנמן, שבה נטבחו מאות סטודנטים (יש אומרים אלפים), ויחד עם שניים מעמיתיה הניפה כרזה בסינית שעליה התנוססו המלים "לזכרם של אלה שמתו לטובת דמוקרטיה בסין". שוטרים סיניים הרחיקו את צירי הקונגרס האמריקאים מקרבת "העיר האסורה", שבה מתבצרת ממשלת סין.
המחווה ההיא קנתה לפלוסי איבת־עולם מצד משטר, שמעולם לא העמיד את עצמו לבחירות, אפילו למראית־עין. אבל בהשראת ההקצנה הרטורית של הדיפלומטיה הסינית בשנים האחרונות, בייג'ינג ופרשניה הטיחו בימים האחרונים עלבונות אישיים בפלוסי. "המכשפה הזקנה", קראו לה אחדים. הם ידעו או לא ידעו שהם משתמשים בלשון, המזוהה במערב עם הדרגות הקיצוניות ביותר של מיזוגניה, או שנאת נשים. "המלה המתחרזת עם מכשפה" (witch באנגלית) מוסיפה לשמש אנשים גסי־רוח, המנסים להסתיר את גסות רוחם.
מותר להניח שננסי פלוסי תענוד את עלבונות סין בגאווה על דש מקטורנה. שאלה נפרדת בהחלט היא אם היא כילכלה את מעשיה בתבונה מדינית וצבאית, ואם מחווה פרובוקטיבית היא האמצעי הנבון ביותר להגן על דמוקרטיה קטנה מפני מדינת משטרה המבקשת את נפשה.
זו הייתה שירת הברבור של ננסי פלוסי. הסינים מקווים שזו הייתה גם שירת הברבור של טייוואן.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר