המלכה אליזבת השנייה, 1967 / צילום: Associated Press
עניין יוצא מגדר הרגיל, השייך כמעט לאיזור הדמדומים שבין מציאות לפנטזיה, היה האקט הרשמי האחרון בחיי אליזבת השנייה. היא השלימה את תהליך העברת השלטון מידי בוריס ג'ונסון לליז טראס, נפלה מיד למשכב, ומתה.
צירוף המקרים הזה היה טעון שיעורים מופלגים של סמליות. המונרך הבריטי אמנם אינו מחליט מי תהיה ראש הממשלה, או מה תהיה מדיניותה. אבל הכתר הוא המאפשר את ההתנהלות התקינה של מוסדות השלטון, ומאציל עליה הילה של לגיטימיות; לא סתם לגיטימיות, אלא הילה.
תהיה הדעה אשר תהיה על עצם הרלוונטיות של המלוכה המורשתית בעידן של דמוקרטיה (לפחות במערב), המלוכה הוסיפה עומק, כובד משקל, הדר ורמז של מיסטיקה. היא החוט השזור לאורך אלף שנה ויותר של היסטוריה אנגלו-בריטית, היא המלט המחבר את ארבעת מרכיבי הממלכה המאוחדת בעידן שבו צנטריפוגה ענקית מסתחררת, וספק תלוי ועומד אם הממלכה הזו תאריך ימים.
שלוש הנשים שעיצבו את הכתר הבריטי
עניין מופלא הוא ששלוש נשים עיצבו את המלוכה האנגלית/בריטית. הכתר הונח על ראשיהן בגיל צעיר מאוד, לא פעם למורת רוחם של הגברים שהקיפו אותן: אליזבת' הראשונה, במאה ה-16; ויקטוריה, במאה ה-19; ואליזבת' השנייה במאה ה-20. אפשר להגיד עליהן שהן היו נושאות הכתר החשובות ביותר ב-500 השנה האחרונות, בין השאר מפני ששלטונן הארוך ציין את האבולוציה הדרמטית של ממלכתם.
אליזבת' הראשונה הייתה כמעט כול-יכולה. על פיה נשק דבר, רצונותיה וגחמותיה הדריכו את העפלתה של אנגליה ממדינת-אי קטנה ומעוטת חשיבות למעצמה גלובלית.
השנייה, ויקטוריה, מלכה 70 שנה בזמן שבו בריטניה הגיעה אל שיא כוחה והשפעתה. על ראשה הונח אפילו הכתר של ״קיסרית הודו״. אבל היא עשתה כן בשעה שכוחו הפוליטי הישיר של הכתר פחת והלך.
השלישית, אליזבת' השנייה, עלתה על כס המלוכה מיד לאחר שבריטניה התחילה להתפרק מנכסיה האימפריאליים. הכתר של קיסרי הודו הוסר עוד מעל לראשו של אביה, ב-1947. במרוצת מלוכתה הארוכה, בריטניה הסתלקה מכל האימפריה, שלפנים כיסתה חמישית משטח כדור הארץ, ו״השמש מעולם לא שקעה בה״.
היא הוסיפה להיות מלכתן של חלק מן המושבות המשתחררות. אמנם מספרן התמעט והלך, אבל במותה עדיין הייתה מלכת קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ג'מייקה, באהמה ועוד כמה איים קטנים בים הקריבי ובדרום האוקיאנוס השקט. במותה, בריטניה היא ארץ חשובה לאין שיעור פחות ממה שהייתה בזמן הכתרתה, ב-1952, אם כי היא עומדת בראש ארגון רב-סמליות ומעוט-תוכן שאת שמו, Commonwealth, אנחנו מתרגמים באופן לא מדויק ל״חבר העמים הבריטי״. חברות בו 54 ארצות, כמעט כולן מושבות בריטיות לשעבר.
אמנות ההתאפקות
כוחו של הכתר מבית פחת עד מינימום בימי אליזבת השנייה. היא קיבלה עליה את גזר הדין המכביד ביותר של המלוכה החוקתית המודרנית: שתיקה. היא החליטה להימנע מכל רמז של דעה פוליטית. היא כנראה מעולם לא ניסתה להשתמש בכוח הנתון לה להשפיע על מינויים פוליטיים.
להלכה, היא רשאית למנות ולפטר. הממשלה מושלת בשמה. זו אינה רק פורמליות. בהיעדר חוקה כתובה, הכוח הפוליטי בבריטניה אמנם שייך למונרך ונובע ממנו, או ממנה. מלכים בריטיים ניסו להשתמש בכוח הזה, לפחות במידת מה, עד בערך לפני מאה שנה. בהשראת אביה, אליזבת' הסלקה מכל התיימרות של כוח. האבחנה האנגלית היפה בין ״לשלוט״ (rule) ל״למלוך״ (reign) כמו נועדה בשבילה.
היא לימדה דור שלם את אמנות ההתאפקות. היא הייתה אולי הבריטית האחרונה, שלשון ההמעטה באה לה בקלות. מביך ומאכזב להיווכח שעדינות ואיפוק חדלו לאפיין את חיי בריטניה; בעצם את חיי כולנו.
קשה לזר להבין איך אשה אחת, שקומתה שחה וקמטיה העמיקו, ורוב התבטאויותיה הפומביות הספונטניות היו בנאליות לחלוטין, מילאה תפקיד כה חיוני בחייהם של אלה הנקראים מפני המסורת ״נתיניה״. אין להם כל מושג מה היא חשבה על העניינים המטרידים אותם, אבל הם הנהנו בהסכמה למשמע הכרזת ראש הממשלה החדשה, שהמלכה המתה הייתה ״הסלע שעליו נבנתה בריטניה המודרנית״.
היא לא הייתה רק ראש המדינה החילונית. היא הייתה גם ראש הכנסייה האנגליקנית. התואר הזה יואצל אוטומטית על יורשה, המלך צ'ארלס השלישי. אבל סר והולך טעמו של איחוד הפונקציות הזה, הגשמי והרוחני.
ההשגחה העליונה, לפני 70 שנה
בריטניה משתנה במידה עוצרת נשימה. המפלגה השמרנית השלטת התקרבה לבחור בבן הדת ההינדואית לראש הממשלה (רישי סונאק היה אחד משני הפינאליסטים במירוץ, שבו ניצחה ליז טראס). בריטניה עברה תהליך רדיקלי של חילון. הכנסייה נדחקת אל השוליים, ומשתנה מעיקרו האופן שבו הבריטים תופסים את תרבותם ואת ההיסטוריה שלהם. בממשלה החדשה שקמה השבוע, שום גבר לבן אינו ממלא את אחת מן הכהונות המיניסטריאליות הבכירות, ובשלוש מהן מכהנים לא-לבנים (שר אוצר, שר פנים, שר חוץ). לא היה כדבר הזה, אבל רוב הבריטים מושכים בכתפיהם.
בית המלוכה הנוכחי, הידוע עכשיו בשם ווינדזור (שני שמותיו הקודמים היו גרמניים), מחזיק בכתר 300 שנה ויותר. רק לפני קצת יותר ממאה שנה היה קשה להעלות על הדעת מדינה בלי מלך. ערב מלחמת העולם הראשונה היו באירופה רק שלוש רפובליקות. עכשיו מלוכות מוסיפות להתקיים בקומץ של ארצות אירופיות. הן מחזיקות מעמד רק מפני שהסתגלו למעמד של חוסר רלוונטיות. מחוץ לבריטניה הן ויתרו אפילו על המיסטיקה. רוב המלכים נשבעים אמונים, ואינם נמשחים עוד בידי שליחי ההשגחה העליונה.
אבל בבריטניה, ההשגחה עדיין מעורבת. במעמד הכתרתו של צ'ארלס אנחנו נחזור ונשמע, לאחר הפסקה של 70 שנה, את המקהלה שרה ״צדוק הכוהן ונתן הנביא״, ללמדנו שבעיני בית ווינדזור, המנדט האלוהי הורעף עליו לא בתחילת המאה ה-18 בקתדרלה בלונדון, אלא במאה העשירית לפני הספירה, בבית המקדש בירושלים (צפו-נא בהכתרת אליזבת ב-1953. במקור, שדר הטלוויזיה הסביר כי היא לא תהפוך למלכה ״כל זמן שלא תימשח, כפי שהמלך שלמה נמשח בידי צדוק הכוהן הגדול״. מיד אחר כך פוצחת המקהלה בשיר ״צדוק הכוהן ונתן הנביא״, לפי לחן של גיאורג פרידריך הנדל. השיר הכנסייתי הזה מבוסס על הטקסט מספר מלכים א', פרק א', ״ומשח אותו שם צדוק הכוהן ונתן הנביא למלך על ישראל; ותקעתם בשופר, ואמרתם, יחי המלך שלמה״).
טעם של קדושה ניתן בזה למלוכה הבריטית.
זה עבד לפני 70 שנה. האם זה יוכל להוסיף ולעבוד בארץ שהצליחה להיפטר מרוב האיפיונים המעמדיים של הדורות הקודמים, בארץ הבזה לגינונים פורמליים, וקוראת לראשי הממשלה שלה בשמותיהם הפרטיים; בארץ שרב-תרבותיות ורב-צבעוניות נעשו לחם חוקה; בארץ שחלקים גדלים שלה מתביישים בהיסטוריה שלה, ולא פעם מוקיעים אותה?
בלעדיה, אבן-ריחיים?
אנחנו מתקרבים אל הלילה האחרון של ה Proms, פסטיבל המוזיקה המהולל של לונדון, הנמשך כמעט חודשיים.. הוא יינעל במוצאי שבת. מסורת רבת שנים היא שבלילה האחרון, הקהל והתזמורת מצטרפים אל סולן או סולנית בשורה של שירים פטריוטיים מימי גדולתה של האימפריה.
הם ישירו מחר, ברוב דרמטיות, את Britannia, rule the waves, ההמנון המפורסם ביותר של ימי האימפריה,
כאשר הצי הבריטי אמנם משל בגלים. מיותר לומר שהשירה היא כולה נוסטלגית. הם גם ישירו, בפעם הראשונה, God, save the King, שהוא בעצם המנון כנסייתי שהפך להמנון לאומי (ולא הושר מאז 1952, הפעם האחרונה שבה ישב גבר על כס המלוכה).
האם הם יתכוונו לזה? האם הרוח עומדת לצאת ממפרשיה של המלוכה? האם בית ווינדזור -- בלי האם הרחומה, ועם הרבה נסיכים ונסיכות חסרי חן ומעוטי התאפקות -- יהפוך לאבן-ריחיים על צווארה של בריטניה?
האם בכלל תהיה בריטניה, כאשר יגיע תורו המשוער של הנסיך ויליאם לעלות על כתר אביו צ'ארלס, מתישהו ב-25 השנה הבאות?
אין זה מן הנמנע שאתמול נפרדה בריטניה לא רק מן המלכה מאריכת-הימים ביותר בתולדותיה, אלא מאלף השנה האחרונות. שום דבר כנראה אינו נצחי, אפילו לא הנצח עצמו.
רשימות קודמות בקו המשווה וביואב קרני
ציוצים (באנגלית) בטוויטר