יהודה שביט (עיבוד תמונה) / צילום: ויקיפדיה
המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי
המשורר יהודה שביט (1983-1923) שפעל בישראל בשנות השבעים וכתב ארבעה ספרי שירה: "לפתע בראי במהופך" (1970); "לראות שחור באהבה" (1972); "שירים בתוהו הגוף" (1974) ו"יחף כמו צפור" (1980), כולם ראו אור בהוצאת עקד המיתולוגית, היה איש של שוליים ושל קצוות.
עם זאת, שירו "רוצה", שהופיע בספרו השני "לראות שחור באהבה" משנת 1972, זכה לאחד הלחנים היפים במוזיקה הישראלית, ומוכר לקהל הרחב בשם "שלא ייגמר לי הלילה". את השיר הלחין מתי כספי, ששינה מעט את הנוסח שלו, וביצעו אותו באופן בלתי נשכח להקת "הנשמות הטהורות" ב־1972.
יעקב (שטראוך) שביט נולד בדנציג (דאז בגרמניה היום בפולין) ועלה לישראל בשנת 1933. כאיש קצוות צעיר, התגייס למחתרת לח"י, ולא סתם - לכנף השמאלית של הארגון, בראשותו של נתן ילין מור.
בשנת 1947 הוא נתפס על ידי השלטונות הבריטיים ונשלח לגלות בקניה באפריקה. מאוחר יותר, מתוך תפיסתו ההומניסטית ההוליסטית, הפך לעובד סוציאלי בעיריית תל אביב וסייע לנוער במצוקה ולדרי רחוב. הוא עבד בעירייה משנת 1951 ועד מותו ב־1983.
השיר המולחן שגילה לקהל הרחב את יהודה שביט
את השיר "שלא ייגמר לי הלילה" ביצעה לראשונה בשנת 1972 להקת "אף אוזן גרון" שפעלה בין השנים 1970-1975, וחבריה היו יובל דור, קיקי רוטשטיין ועמי מנדלמן, לימים חברי להקת "הכל עובר חביבי".
אבל, כאמור, הביצוע האלמוֹתי של השיר הוא של "הנשמות הטהורות", והוא מצטרף למסורת שירים מודרניסטיים־מינימליסטיים שהלחין מתי כספי בכישרון רב בשנות השבעים. לצדו אפשר למנות את "איך זה שכוכב" של נתן זך.
מקובל לפרש את הטקסט הקצר הזה: "נגמר לי הערב / רוצה את הלילה / שלא ייגמר לי הלילה / שלא ייגמר לי הלילה / שלא ייגמר לי / שלא ייגמר לי הלילה // שלא ייגמר לי הלילה / שלא אצטרך להפסיד / שום דבר שום דבר / שלא יישאר שום דבר / שום דבר", כשיר קיומי חילוני קטן לאוהבי הלילה, ברוח שירת שנות השישים והשבעים של זך ושל דוד אבידן, בליין הלילה האולטימטיבי.
לאיזו מקבוצות השירה השתייך יהודה שביט?
אני רוצה להציע אינטרפרטציה קצת אחרת לשיר, שתתעגן טוב יותר בעולמו הפואטי של שביט כמשורר וכאיש חרישי של שוליים ספרותיים.
היו קבוצות שונות של משוררים. זך והאקזיסטנציאליסטים האוניברסליסטיים שהאמינו כי האדם הוא בראש וראשונה אזרח העולם. היו המשוררים הילידיים, שהם וריאנטים של
הכנענים כמו משה דור, אריה סיון ומשה בן שאול. היו המשוררים הליריקנים המעודנים כמו ט. כרמי, דן פגיס, שלמה טנאי ועוזר רבין. והיו המשוררים האמוניים, שהציגו תפיסה מיסטית־אמונית, שבראשם עמד איתמר יעוז־קסט, מייסד ובעל הוצאת עקד, אשר רייך, יעקב בסר, שלום רצבּי, עודד פלד והמשורר השכוח ראובן בן־יוסף.
אף על פי שמשוררים הם אינדיווידואליסטים במהותם ולא אוהבים שמסדרים אותם בקבוצות, הרי שהמגמות הספרותיות מורות, כאשר הקורפוס השירי מתהווה ובעיקר כאשר הוא נחתם, להיכן בדיוק על פני המפה הספרותית השתייך המשורר. באופן מובהק שביט השתייך לשתי הקבוצות האחרונות, הפחות מוכרות ובולטות בשירה הישראלית: גם בגלל העדינות הלירית שלו וגם בגלל חוסר היכולת שלו להשלים עם המחשבה שהעולם נגמר כאן ותו לא. השייכות לקבוצות המעט שוליות האלה אולי גם גזרה עליו את נידחותו שלו.
חוויות הקיום בשיריו של יהודה שביט
קחו למשל את מילות השיר הידוע הזה. זה שיר שמבקש זמן מעגלי ולא זמן קווי. יש רגע של אושר, דווקא בערב, לאחר המולת היום, כאשר הכול שקט יותר ואתה יכול להיות קשוב לעצמך. לאו דווקא במסיבה, בפאב או בבית קפה, אלא כשאתה נשאר עם עצמך, כמו כותרת הנובלה היפה של פרופ' אורציון ברתנא "השעות הטובות הן שעות הלילה". אתה יושב ומהרהר, בינך לבינך, אם הכול נגמר כאן בעוד מחזור של יממה. הדובר בשיר של שביט לא יכול להשלים עם זה: הוא לא רוצה שייגמר שום דבר.
בשירת שביט קיימות חוויות זרות וניכור של אדם כלפי עצמו וכלפי העולם, וחוסר השלמה עם המצב, בעיקר בשלושת ספריו הראשונים. מורגשת בהם אימה ופחד אבל גם כמיהה לשלווה ואחדות. הדובר בשיריו לעתים זוכה לכינוי המקורי "יהודש" - שם המכיל את האל מחד גיסא ומאידך גיסא גם את הדישה והחיפוש אחר תשובות בַּמֵּעֵבֶר. ואולי מכוון השם החוזר בשירים גם לד"ש, במשמעות דרישת שלום, מעולם אחֵר.
בספרו הרביעי והאחרון, "יחף כמו ציפור" - איזה דימוי מקורי ויפה - יש לו כבר "אני" אחֵר החווה תחושת התמזגות בעולם, מתוך תפיסה מיסטית רבת פנים של הקיום האנושי, ככותרת מאמרו היפה של רצבּי שכתב לזכרו בכתב העת לספרות "עתון 77": "חיים לאַחַר החיים". ואכן יש להזכיר את שביט כמשורר קריסטלי וייחודי, כדי ששיריו יחיו אחריו חיים לאַחַר החיים ויגיעו לאוהבי השירה.