מי קבע שהעלאת הריבית היא דבר רע? / עיבוד: טלי בוגדנובסקי
ריבית בנק ישראל צפויה להמשיך ולעלות בקרוב בעקבות החלטת הפד האמריקאי לעלות את הריבית ב־0.75% נוספים. בקרב הציבור הרחב העלאת הריבית נתפסת כדבר איום ונורא. היא כיכבה בשיח הפוליטי ("עכשיו שתהיה ממשלה חדשה, נקווה שהעלאות הריבית יעצרו") ובשיחות בין גורמים בשוק ההון ("הריבית תעלה לרמה של 5%, אבל אין מה לדאוג, אחר כך היא תרד בחזרה").
אך האמת היא שתרחיש של העלאת הריבית ואחר כך ירידתה לרמות שהכרנו בעשור האחרון הוא גרוע הרבה יותר מהמשך העלאות הריבית. איך קרה שכולנו מפחדים מהעלאות הריבית, ומדוע ההעלאות המתמשכות אינן בהכרח בשורה גרועה למשק?
עד מתי אירועי 2008?
שנת 2008 נראית עבור רבים כהיסטוריה רחוקה, אך למעשה יש קשר ישיר בין מה שהתרחש באותה שנה למה שמתרחש היום. בחודש הראשון של שנות ה־2000 ריבית בנק ישראל עמדה על 10.70%, ובתקופה המקבילה ב־2008 עמדה על 4.25%. הכלכלה עבדה ואנשים שילמו את המשכנתאות. לבסוף, משבר הסאב-פריים שמוטט את המערכת הפיננסית בארה"ב ובחלקים מאירופה, הוביל לשימוש בנשק יום הדין: ריבית אפסית. ריבית זו, שנדמה שהיום היא משאת נפשם של רבים, היא מצב חריג. למעשה, מדובר ב"ביטול מחיר הכסף", כך שאם נרצה עוד כסף שאין לנו, כמו הלוואה, זה לא יעלה לנו הרבה.
הריבית האפסית שררה בעולם כעשור וחצי, לא מבחירה, אלא מהכרח. הצמיחה העולמית הייתה נמוכה והיה חשש שהעלאת הריבית תוביל למצב דפלציוני. לתקופה הארוכה בה שררה הריבית האפסית היו מחירים אדירים: עליית מחירי נדל"ן ובועה במחירי המניות, תמריצים לצריכה מוגברת להנעת הכלכלה על חשבון חיסכון, דחיפה לסיכונים גבוהים כדי להשיג תשואה, והנשמה של עסקים ללא הצדקה כלכלית רק כי הכסף זול.
עם הזמן, נוצר מצב מעט מוזר: כשחברות היו מפרסמות נתונים טובים שמעידים על צמיחה, הבורסות היו יורדות, כי השוק ציפה להעלאות ריבית ככל שהכלכלה תתחזק. במחצית השנייה של העשור הקודם היו מעט ניסיונות להתחיל להתנתק מהריבית האפסית, אך הקורונה טרפה שוב את הקלפים. אבל המגפה עשתה דבר נוסף: הסיוע של הממשלות לשווקים יצר נזילות גבוהה שיצרה לחצים אינפלציוניים, ואלו היוו טריגר לתחילת העלאות הריבית ולסיום אירועי 2008. קובעי המדיניות רואים במצב ששרר כאן בעשור האחרון עיוות חריג, ולא שואפים לחזור אליו.
מה רע בכסף זול?
אז כולנו מרגישים את העלאות הריבית בכיס: המשכנתה מתייקרת וכך גם הצריכה השוטפת. כסף זול הוא סם, אנחנו התמכרנו לו, והגמילה כואבת - לחברות שמניותיהן צנחו ב־80% מתחילת השנה, כואבת מאוד למי שלקחו משכנתאות ענקיות וכעת צרכים לחשב מסלול מחדש, וכואבת מאוד למי שגלגל הלוואה בהלוואה, וכעת סופג עלייה בהחזר.
אבל כל זה מלכתחילה קרה בגלל שהכסף היה זול. ריבית גבוהה יותר מצננת את שוק המשכנתאות ומפחיתה את היקף המשכנתה שניתן לקחת. ריבית גבוהה יותר לשם צריכה חותכת את מעגל הקסמים של החלפת מינוס בהלוואה ועוד הלוואה, ומאפשרת למשק הבית התאוששות קלה יותר מהתנהלותו השגויה. ריבית גבוהה יותר גם מייצרת אלטרנטיבות להשקעה במניות ביחס סיכון־סיכוי סביר, ולא מנפחת מלכתחילה שווי של חברות לרמות שראינו בשנים האחרונות. אז הגמילה אולי כואבת, אבל שאיפה לחזור למצב בו לכסף אין עלות הרסנית הרבה יותר מאשר ההתמודדות עם המצב הקיים.
למה שלא יעלה ואז ירד?
הפד העלה את הריבית על מנת להילחם באינפלציה, עד כה, לא בהצלחה רבה. אך מה הבעיה בהעלאות ריבית? התשובה היא פשוטה: הן יכולות לגרום למיתון - הן תייקרנה עלויות לצרכנים ולעסקים, אלו יסגרו, יפטרו עובדים, שיצרכו פחות, וזה יוביל לסגירה של עסקים נוספים וכן הלאה.
כאשר הפד מעלה ריבית ומפחית אותה אחר כך שוב, התוצאה היא מיתון חמור שיאלץ להוריד את הריבית בחזרה על מנת לתמרץ את המשק. זהו לא תרחיש בלתי סביר, אבל צריך לקחת בחשבון משתנה עיקרי אחד: הבעיה במיתון חמור מידי היא לא הפחתת הצריכה, אלא האבטלה הגבוהה.
אז כן, אנחנו גל פיטורין נרחב גם בעולם וגם בישראל, אך הוא כרגע ממוקד בענף הטכנולוגיה, כאשר ענפים אחרים במשק נמצאים אחרי הקורונה במצב בו הם זקוקים לעובדים. האם הפיטורים בענף הטכנולוגיה יזלגו ויהפכו לבעיה רוחבית? זוהי שאלה גדולה מאוד.
סיבה נוספת שבגללה עלה לדיון תרחיש הריבית שתעלה ואז תרד היא שאנחנו נוטים לשאוף לחזור למה שאנחנו מכירים. עשור וחצי של ריביות אפסיות משמעותו שמי שנכנס לשוק העבודה משנת 2008 ואילך, זה כל מה שהוא מכיר. זה מצב העולם "הנורמלי" עבורו, למרות שזה בפועל לא.
מה כדאי לעשות כעת?
צריך להפנים שבטווח הנראה לעין אנחנו ממשיכים בעליות ריבית, וזה אמנם כואב, אבל זה לא בהכרח רע. אז במקום לחשוב שהורדת ריבית היא הפתרון לכל בעייתנו, הגיע הזמן להסתכל על המצב החדש בעיניים פקוחות: הכסף יקר יותר והוא ימשיך ויתייקר. לכן, אם אנחנו מעדיפים לצרוך באשראי, נצטרך לשלם על זה יותר, וזו כבר הבחירה שלנו. אם נבחר להסתמך פחות על הלוואות למימון צריכה שוטפת - זה לא בהכרח דבר רע.
בתחום הדיור נוצר מצב שלא היה פה כבר מספר עשורים. אם בעבר מחירי הדיור היו נמוכים והריבית למימון הרכישה הייתה גבוהה, וזה התחלף בעשור בו מחירי הדיור היו גבוהים, אך הריבית למימון הרכישה הייתה זולה - דבר שקיזז חלק מעליית המחירים. כעת, אנחנו במצב של קיפאון בעסקאות בשוק, אך עדיין לא ראינו ירידה משמעותית במחירים, זאת אל מול ריבית שממשיכה לעלות. כלומר, עדיין אין מה שיקזז את העלייה של הריביות, וזה יעמיס מאוד על יוקר הדיור. עד להתבהרות במגמת מחירי הדיור, יש לקחת זאת בחשבון, בייחוד מי שרוכש דירות לשם השקעה.
כדאי גם להיות ערים שאסטרטגיות השקעה ומכשירי השקעה שפרחו בריבית אפסית (למשל, התבססות על מינופים זולים), והעלו חלומות על התעשרות מהירה וחופש כלכלי - יעמדו למבחן, חלקם לא יעבור אותו. מן הצד השני, יחסי הסיכון־תשואה באפיקים יותר סולידיים ישתפר, ולא יהיה צורך לרדוף אחרי הסיכון בכל מחיר.
וכן, זה בלתי נמנע: מי שלקח מינוף גבוה, עד לקצה יכולת ההחזר, לתקופה ארוכה, מתוך אמונה שהמצב שהיה הוא שיהיה לאורך כל חיי ההלוואה שלו, ימצא את עצמו בבעיה. זה לא מעיד על כך שהעלאת הריבית היא לא דבר חיובי, אלא רק על אופטימיות גבוהה וניהול סיכונים משוחרר שהיו כאן כשהריבית הייתה אפסית. הריבית עוד תעלה, היא לא תרד כל כך מהר, ומי שנמצא כבר על קצה יכולת ההחזר, צריך לחשוב על דרך לארגון מחדש של החוב.