דירה במתנה / אילוסטרציה: Shutterstock
הכותבת ממשרד גינדי כספי ושות'. המאמר נכתב בסיועו של יוסף מינץ
עסקת מתנה במקרקעין היא עסקה שבה צד אחד מעביר לצד השני את זכויותיו בנכס ללא תמורה כלשהי. לפי הפסיקה, על צד הטוען כי עסקת המתנה נעשתה באופן כוזב, מוטלת רמת הוכחה מוגברת והצגת ראיות משכנעות לשם ביסוס הטענה.
● צירפתם לחשבון הבנק את הבן, אבל הבאתם בחשבון את הכלה? | דעה
● מדוע חשוב להסדיר את הגירושים מבחינה פורמלית | דעה
במקרה הנדון, בית המשפט המחוזי דן בסוגיית עסקת מתנה להעברת דירה בין בן לאביו, בזמן שהבן מצוי בהליכי חדלות פירעון.
נסיבות המקרה: חברת ביטוח הגישה תביעה להכרה בכך שבן המנוחה הוא בעלים של מחצית הזכויות בדירה שהייתה בבעלות הוריו, על בסיס תביעת חוב שהגישה נגדו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. הדירה הייתה רשומה על שם הקבלן שבנה אותה, אולם נרשמה הערת אזהרה לטובת הורי הבן, ועל-פי צוואת המנוחה, היא הורישה את חלקה בדירה לבנה.
הבן ביקש לדחות את התביעה על הסף, וטען כי העביר את הזכויות בדירה לאביו במתנה, אולם המתנה לא הושלמה ברישום, אך דווחה לרשויות המס.
לטענת חברת הביטוח, בנסיבות שבהן המתנה לא הושלמה ברישום, הרי שמדובר בזכות חוזית של האב מול זכות קודמת בנכס מכוח עיקול, ומשכך, זכותה של החברה גוברת על זכות האב.
האב טען מצידו כי עסקת המתנה שרירה וקיימת ודווחה לשלטונות המס, ועל כן הדירה שייכת לו ולא לבן.
לטענת החברה, האב ובנו רקמו מזימה להברחת הרכוש אותו הורישה האם המנוחה לבנה, ועסקת המתנה נעשתה במטרה לחמוק מנושים, בסמוך לתקופה שבה החלו להיפתח תיקי הוצאה לפועל שונים נגד הבן.
לצורך חיזוק עמדתה טענה החברה כי חרף המצג בדבר הנתק כביכול שבין האב לבנו, האב ציווה את הדירה בצוואתו לבנו; הבן נושא בתשלומי המשכנתה; הבן הוא זה שמתגורר בפועל בדירה; ותביעת הפינוי שהגיש האב נגדו נעשתה אף היא באופן מלאכותי. בנוסף, מהעדויות ומהראיות שהונחו בפני בית המשפט עלה כי אכן דובר בעסקת מתנה, אולם היא לא הושלמה, ולא בוצעה העברת בעלות בדירה על שם האב.
מנגד טען האב כי בנו ויתר באופן וולונטרי על הדירה, ללא כל אלמנט של כפייה. האב הוסיף לטעון כי אומנם עסקת המתנה לא הסתיימה ברישום, אולם יש בידיו ראיות מספקות המעידות על כך שהדירה בבעלותו. לטענתו, בינו לבין בנו שורר נתק, והבן מתגורר בדירה ללא רשות, ולפיכך הוא הגיש תביעה לפינויו מהדירה. האב אף טען כי בנו חייב לו כסף, ולכן השיב לו את החוב באמצעות הדירה.
ההחלטה: מהראיות שהוצגו עלה כי הבן העביר את הזכויות בדירה לאביו כחמישה חודשים למועד הגשת התביעה. משכך, הנטל להוכיח כי העסקה נעשתה למראית-עין מונח על החברה.
לבסוף נפסק כי עסקת המתנה לא שיקפה את רצונם האמיתי של הצדדים, ונעשתה למראית-עין, מתוך מטרה למנוע מנושים לגבות את החובות שצבר כלפיהם הבן. בית המשפט ביסס את עמדתו על מספר טעמים: ראשית, הבן התגורר בדירה מספר שנים ושילם עבורה את תשלומי המשכנתה; הבן לא הסביר מדוע העניק את הזכויות שירש מאמו לאביו, ומדוע הוא משיב לו את הזכויות עליהן מחל האב, במיוחד בתקופה שבה החלו להצטבר חובותיו בהוצאה לפועל; ניסיונות האב להסביר כי מדובר למעשה בתשלום שחב לו הבן עומדים בסתירה לדיווחים לרשויות המס; האב לא פעל לסילוק בנו מהדירה במשך עשור, עד שנפתח ההליך הנוכחי; העובדה שהאב התכוון להוריש את הדירה לבנו, עמו הוא מצוי לכאורה בסכסוך, מלמדת כי אין כל תכלית למתנה שניתנה אלא למען מילוטה מנושי הבן.
על יסוד כל האמור, נקבע כי החברה עמדה ברף המוגבר הנדרש להוכיח כי עסקת המתנה נעשתה למראית-עין בלבד, ומשכך העסקה בטלה, ולא ניתן להעביר על-פיה זכות קניינית לאב.
הפ (נצ') 74126-11-20