אחד בין המוני העסקים שנסגרו בחורף 2020 בעקבות הקורונה / צילום: כדיה לוי
שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב גלעד הס דחה בשבוע שעבר את עמדתה של שופטת המחוזי בחיפה אורית וינשטיין סביב השאלה האם איחור במתן מענה לערעור בנוגע להחזרת מענקי קורונה למדינה מזכה במענק אוטומטי. השופטת פסקה ביולי כי במקרה של איחור, רשות המסים תהיה מחויבת לשלם את המענק - גם אם העסק לא היה זכאי לו מלכתחילה.
● ביקורת חריפה של בית המשפט: רשות המסים מעכבת מענקי קורונה בניגוד לפסיקה קודמת
בניגוד לעמדתה של השופטת וינשטיין, שהחליטה לחייב את רשות המסים לשלם מענקים לכמה עסקים לאור האיחור בטיפול בבקשות המענקים - בפסיקה חדשה קבע השופט הס כי התשובה לכך שלילית. השופט אף ציין כי גישתה של מקבילתו מתל אביב יוצרת מסלול "עוקף" לקבלת מענקי קורונה כאשר אין זכאות לכך. עוד נקבע כי "תשלום מענק לאזרח, כאשר זה לא זכאי למענק מבחינה מהותית, אינו מתיישב עם לשון החוק, הליכי החקיקה ושיקולי המדיניות".
המחלוקת בין בתי המשפט סובבת סביב סעיף 20(א)(1) לחוק הסיוע הכלכלי, הקובע כי על רשות המסים לתת הכרעה בהשגה על החלטה לדחות מענקי קורונה תוך 120 יום. הרשות התייחסה למועד הקבוע בחוק כהנחיה, והתקבע מצב בו ממוצע הזמן למענה על השגות עמד על 202 ימים.
בעוד השופטת וינשטיין קבעה כי האיחור של הרשות מצדיק את מתן המענק ללא דיונים נוספים, בפסק הדין החדש של השופט הס נקבע כי "באיזון בין הרצון להכווין את רשות המסים לקבלת החלטה במועד הקבוע בסעיף 20(א)(1) לחוק הסיוע, לבין הפגיעה בקופה הציבורית בגין תשלום מעניקים בקנה-מידה נרחב לאזרחים אשר אינם זכאים מהותית למענק, יש לתת יותר משקל לפגיעה בקופה הציבורית".
מענה לאחר 200 ימים
ראשיתה של המחלוקת בין בתי המשפט ביולי, אז פורסם פסק דין דרמטי של השופטת וינשטיין, שעסק באיחור של רשות המסים במענה לפניית עסק בנושא מענקי קורונה. פסיקתה פתחה את הדלת בפני אלפים רבים של בעלי עסקים לקבל מענקי קורונה. בפסק הדין, שדן בהרחבה בשאלה האם מותר לרשות המסים לאחר במתן מענה על השגה (ערעור על שלילת מענק) של בעל עסק שבקשת המענק שלו נדחתה, שיגרה השופטת מסר חד וברור כשקבעה: החוק קובע כי על רשות המסים לתת החלטה תוך 120 יום, ועליה לעמוד במועד זה.
על-פי החלטת השופטת, איחור משמעותי במתן החלטה בהשגות על שלילת מענקים מצדיקה את מתן המענק - ללא קשר אם בעל העסק זכאי לו. וינשטיין ביקרה בחריפות את גישת רשות המסים, ומעבר לחיובה בתשלום המענקים - היא חייבה אותה גם בהוצאות חריגות לטובת הנישום, בוריס פודולסקי, בסך 50 אלף שקל.
לגלובס נודע כי בניגוד לפסיקות קודמות של וינשטיין בעבר, אשר בהן קבעה כי אסור לרשות המסים לחרוג מלוח הזמנים שנקבע בחוק (בהן פסק דין ב.ג ביטחון) - הפעם החליטה רשות המסים לערער לבית המשפט העליון על פסק הדין, והערעור הוגש לאחרונה.
כעת, לפני שהסוגיה נדונה והוכרעה בבית המשפט העליון, קיבלה רשות המסים רוח גבית מהשופט הס, שאליו הגיעה מחלוקת דומה בין רשות המסים לעסק שקיבל מענה מאוחר לערעור שהגיש על שלילת בקשתו למענקי הקורונה.
ההכרעה החדשה ניתנה בעניינן של חברת פליסידד (פיסגה) וחברת ארג'נטרו אחזקות, העוסקות בשירותי שיווק, תפעול וניהול אסטרטגי לחברת הפרסום ארג'נטרו ופליקס. החברות סברו כי מגפת הקורונה שפרצה בראשית שנת 2020 פגעה ברווחיהן פגיעה קשה, אשר התבטאה גם בירידת מחזורי ההכנסות, והגישו דרישה למענקים מכוח חוק התכנית לסיוע כלכלי.
לאחר שהבקשות נדחו, בדצמבר 2020 ובינואר 2021 הגישו החברות השגות על הדחייה. את תשובת רשות המסים, הדוחה את ההשגות, הם קיבלו באוגוסט 2021. החברות, שקיבלו מקדמות על חשבון המענקים להם נקבע כי לא היו זכאיות, נדרשו להחזירן. המחלוקת המשיכה אל ועדת הערר לענייני קורונה, שם טענו החברות גם נגד דחיית זכאותן למענקים וגם נגד האיחור במענה להשגה שהגישו.
בערעור נטען כי יש לקבל את ההשגה אף אם אין זכאות מכוח החוק, וזאת לאור העובדה שהמועד לקבלת החלטה בהשגה הוא 120 יום, ואילו ההחלטות בעניינן נתקבלו יותר מ-200 ימים לאחר מכן. מכאן, לטענת החברות, כאשר לא ניתנה החלטה בהשגה בפרק זמן זה, יש לראות את ההשגה כאילו התקבלה. טענות אלה נדחו בוועדת הערר, וכך הגיעו הצדדים לאולמו של השופט הס בערעור שהגישו החברות.
בכל הכבוד, אינני מסכים
אם הערעורים היו מגיעים אל שולחנה של השופטת וינשטיין, התוצאה הייתה ברורה - והחברות היו זוכות למענקים רק בשל האיחור במענה להשגה. אולם השופט הס דחה את הגישה הזאת בפסק דינו וקבע כי אין באיחור בכדי להכשיר מענק שהעסק לא זכאי לו.
השופט התייחס לפסיקותיה של וינשטיין בנושא, וציין כי "בכל הכבוד הראוי, על אף שאני שותף לעמדת בית המשפט שם בדבר החשיבות של העמידה במועדים שנקבעו בחוק הסיוע, איני יכול להסכים לתוצאה הפרשנית של פסקי הדין הללו".
השופט הס ציין כי אין חולק כי ההשגות ניתנו באיחור משמעותי, כאשר ההחלטות בהשגה ניתנו 206 ו-225 ימים לאחר הגשת ההשגות, וזאת כאשר החוק קוצב 120 יום להכרעה בהן. עם זאת, לגישתו, "שאלת הזכאות של האזרח לקבלת מענק נבחנת בהתאם לקריטריונים ולכללים שנקבעו בחוק הסיוע, והיא אינה אמורה להיות מושפעת מהמועד בו נתקבלה ההחלטה בהשגה... שאלת הפרת המועד שנקבע בסעיף 20(א)(1) לחוק הסיוע, יש כי תגרור סנקציה כספית לאור נסיבות ההפרה, אולם לעולם לא סנקציה של קבלה של ההשגה מבלי דיון בה לגופה".
עוד הוסיף השופט וקבע כי סעיף 20(א)(1) לחוק הסיוע מהווה הסדר שלילי ואינו מאפשר קבלת ההשגה במקרה של אי-עמידה במועד שנקבע. מעבר לכך, לשיטתו, גם אם מדובר בטעות של המחוקק, "אין מקום לצקת ללאקונה זו אמירה כי איחור בהחלטה מהווה טעם לקבלת ההשגה", ו"בין אם מדובר במועד מחייב ובין אם מדובר במועד מנחה, הסנקציה על חריגה מהמועד אינה קבלת ההשגה".
השופט אף ציין כי "התמהמהות הרשות במתן החלטה בהשגה אכן אינה ראויה ופוגעת באזרח". אולם "על רקע המנגנון החלופי שקבע המחוקק בדבר תשלום מקדמות אשר משולמות ללא קשר להשגה ולהכרעה בה, עוקצה של פגיעה זו קהה".
את הפתרון לנסיבות בהן הרשות מאחרת במתן החלטה בהשגות, מצא השופט בהטלת פיצויים על הרשות בהתאם לנסיבות של כל איחור, כפי שקבעו גם חברי ועדת הערר על מענקי הקורונה. "הטלת תשלום הוצאות על רשות המסים מהווה הכוונת התנהגות ראויה והולמת לרשות, כך שהיה עליה להיערך כראוי ליתן החלטה בהשגות במועד הקבוע בחוק, וכאשר לא עשתה כן, חשופה המשיבה לסנקציה כספית", קבע הס.
בנסיבות של המקרה שבפניו חייב השופט הס את רשות המסים לשלם לכל אחת מהחברות פיצוי בסך 55 אלף שקל (כולל מע"מ).