כלוב הזהב האפל של גולדמן זאקס / צילום: Reuters, Andrew Kelly
ב־2006 ג'יימי פיורי היגינס (Jamie Fiore Higgins) הייתה מנהלת צעירה בוול סטריט, וליתר דיוק, בבנק ההשקעות המיוחס גולדמן זאקס. היא הייתה בשלהי שנות ה־20 לחייה אבל עם קילומטרז' מכובד במחלקה שמכרה מניות בחסר ("שורט") בעבור לקוחות גדולים כמו קרנות גידור ואולטרה-עשירים למיניהם. אחרי שמונה שנים בחברה, היא התרגלה ליום עבודה שמתחיל במשרד בשש בבוקר ומתגלגל לארוחות ערב עם לקוחות עד חצות, וחוזר חלילה. היא גם חוותה על בשרה שלל חוויות מפוקפקות במנעד שבין אווירה סקסיסטית להטרדות מיניות, כמו קולגה שהניח עליה ידיים בארוחת ערב עם לקוחות, וביקש לשכב אתה. אבל מה שהגיע אחר כך כבר היה בליגה אחרת, ומתואר לפרטי פרטים בספר חדש שפירסמה הקיץ: "שוק בריוני: הסיפור שלי על כסף ומיזוגניה בגולדמן זאקס" (Bully Market: My Story of Money and Misogyny at Goldman Sachs), בהוצאת סיימון אנד שוסטר.
● התחזית של ג'י.פי מורגן וגולדמן זאקס: מה יקרה ל-S&P 500 בעוד שנה
● לאן הולכים השווקים? אלה התחזיות של בנקי ההשקעות הגדולים בעולם
אריק, הקולגה המטריד מארוחת הערב, בדיוק גילה ש"שונמך" בתפקיד וכעת פיורי היגינס היא המנהלת שלו. אם לא די בכך, היא גם הייתה צריכה לבשר לו שרשימת הלקוחות שלו השתנתה, בגלל רומן שניהל עם לקוחה. בתגובה, אריק הצמיד אותה לקיר חדר הישיבות והחל לחנוק אותה, כשהוא ממלמל: "מי לעזאזל את חושבת שאת?" אחרי שנמלטה מהחדר רועדת וסיפרה לבוס שלה, מייק, מה קרה, הוא השיב לה: "אני לא נפטר מאריק. אם תדווחי עליו למשאבי אנוש, זה יהיה בשבילך סיוט לנהל אותו".
כשהגיעה עונת החגיגה השנתית בוול סטריט, עונת הבונוסים, לבוס מייק דווקא היו בשורות טובות: הבונוס של פיורי היגינס הוכפל בהשוואה לשנה שעברה והוא כעת מיליון דולר. היא הייתה המומה ונפעמת, עד הרגע שבו הבינה שקיבלה בדיוק דולר אחד יותר מאריק, העובד שתקף אותה. "הבונוס שלי היה ערימה של כספי שתיקה", היא כותבת בספר, שמתאר את חוויותיה המפוקפקות מ־18 שנות עבודה בגולדמן זאקס, בין השנים 1998־2016.
"מיליון דולר, זה המון כסף. לכאורה, איך אפשר להתלונן? לא גדלתי עם כסף", היא נזכרת בשיחה עם "גלובס" מביתה בניו ג'רזי. "הרגשתי כל כך בת מזל לעבוד שם, כך שניסיתי כל הזמן להתעלם מחוסר ההוגנות. שמחתי שיש לי בכלל מקום סביב השולחן".
האווירה בגולדמן - כפי שמתוארת בספר - היא סקסיסטית ורעילה, עם טבלאות אקסל שמדרגות אנליסטיות לפי Fuckability, בילוי עם לקוחות במועדוני חשפנות ואפליית נשים (וגם גברים שרצו לראות את ילדיהם בשעות אחר הצהריים) בשכר ובקידום, בליווי אמירות כמו: "אני צריך קילרית עסקית, לא את 'האמא של הכיתה'". היו גם קריאת "מו" מצד קולגות כשחזרה מחדר ההנקה והמלצה לבבית להסיר את ציורי ילדיה מהקיר ולא לדבר עם משפחתה ליד המחשב, כי זה לא נתפס רציני.
קחו בננות, כי אתם קופים
זהו מסמך "אני מאשים" חמור נגד גולדמן זאקס - ולמעשה, נגד תעשיית הפיננסים האמריקאית כולה. "משכורות העתק האלה, שקשה למצוא במקומות אחרים", אומרת פיורי היגנס, "מגלמות בתוכן הרבה כאב". הטענות שהיא מעלה נוגעות לא רק ליחס לעובדים ובין היתר פיורי היגנס מתארת פרקטיקות של גביית מחירים מופקעים מלקוחות, "כי אין להם לאן ללכת". כתב האישום הזה מקבל משנה תוקף בשל העובדה שפיורי היגינס הייתה מנהלת בכירה בחברה (Managing Director - MD), דרגה אחת מתחת לשותף או שותפה, תואר שרק 8% מ־44 אלף עובדי החברה זוכים לו. לפני כעשור כתב גרג סמית את הספר "למה עזבתי את גולדמן סאקס", אבל הוא היה סגן נשיא, תפקיד זוטר יותר בבנקי השקעות. "זה עשה אותי חולה לשמוע אנשים סביבי מדברים על לדפוק את הלקוחות", כתב סמית' ב־2012, במאמר ל"ניו יורק טיימס". "ראיתי חמישה בכירים שונים מדברים על הלקוחות שלהם כעל 'חבובות'. אין לכם יושרה?"
בכל זאת, עזבת ב־2016, לפני מחאות "מי טו" ו־"חיי שחורים נחשבים" (Black Lives Matter), ייתכן שדברים השתנו מאז?
"אני רוצה להאמין שלו הייתי מותקפת היום, הבחור היה עף משם. אבל בואי לא נהיה נאיביות. יש ועידה לאנשי וול סטריט שמתקיימת מדי שנה באוקטובר, במיאמי. אני מכירה אנשים שהיו שם ובילו עם לקוחות במועדוני חשפנות. זה עדיין קורה, זה קרה לפני חודש".
הטענות שלה מקבלות גיבוי גם מתביעה ייצוגית שהתארגנה בשנים האחרונות נגד החברה, וצפויה להתברר בבית המשפט בניו יורק בקיץ הבא. זו תביעה שהתחילה מנשים בודדות, שלוש מהן בתפקידי סגניות נשיא, והתרחבה לכדי 1,400 תובעות, הטוענות כי חוו אפליה בשכר ובקידום. הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, שהוגשה כבר ב־2014 מתארת בין היתר "תרבות של תקיפה מינית והטרדה".
הכרת את הנשים שתבעו?
"כן ואני גם נוגעת במקרים האלה בספר. אני תומכת בתובעות באופן מלא, אבל אני לא חלק מהתביעה כי להבנתי רק נשים שהיו בתפקידים זוטרים משלי בשנים הרלוונטיות, ולא קודמו אחר כך, יכלו להצטרף".
בשלב מסוים גם שקלת לתבוע.
"התייעצתי עם עורך דין שאמר לי 'את לעולם לא תנצחי אותם'. הם יפגעו במוניטין שלך. עדיף לך לחכות לבונוס האחרון ולפרוש בשקט".
רק באחרונה חשפו בבלומברג שגולדמן זאקס שילמו 12 מיליון דולר כדי לקבור תלונה שהגישה שותפה לשעבר על סקסיזם ומיזוגניה בחברה. התביעה עסקה בפערי שכר מגדריים ובהערות וולגריות של עובדים ובכירים, כולל של המנכ"ל עצמו, דיוויד סולומון, שהתרברב על כך שהוא היחיד שזכה למין אוראלי בלילה הקודם. בגולדמן מסרו במסגרת הידיעה: "הדיווח של בלומברג כולל טעויות. כל מי שמכיר את דיוויד יודע כמה הוא מכבד נשים".
טענה עיקרית של פיורי היגינס נגד גולדמן זאקס היא שבין יומרות החברה לבין המציאות, אין שום קשר. "רשמית, יש נוהל לפיו אין טיסות עסקים בחודש הראשון אחרי החזרה מחופשת לידה. במציאות, ביום הראשון שלי אחרי חופשת הלידה, הייתי על מטוס למיאמי. היה לי יותר כבוד לגולדמן אם היו אומרים בכנות: 'אם תבואו לעבוד פה, אתם תצטרכו להקריב את החיים שלכם, את המשפחה שלכם, על מזבח הכסף'. לכאורה אכפת להם מאיזון בית־עבודה, אבל לאף אחד אין חיים".
לעובדי גולדמן זאקס אכן אין חיים. במצגת שהכינו 13 אנליסטים צעירים בחברה באופן אנונימי והפיצו ברשתות חברתיות לפני כשנה וחצי, הם דיווחו על 100 שעות עבודה בשבוע וחמש שעות שינה בלילה. במרץ דרש המנכ"ל סולומון שכל העובדים יחזרו לעבוד מהמשרדים בניו יורק חמישה ימים בשבוע. הוא גם התבטא נגד הנוהג של עבודה מהבית וטען שמדובר ב"סטייה שדורשת תיקון".
לפי המתואר בספר, התקיפה שחוותה בידי הקולגה אריק היא לא מקרה האלימות היחיד שטויח. במקרה אחר, היא החליטה לדווח באופן אנונימי על מנהל בשם ג'סטין שבעת בילוי עם לקוחות בבר, התנפל על אחד העובדים במקום במילים: "כושי מטומטם, מתרומם. אני עובד בגולדמן זאקס. אני יכול לעשות מה שאני רוצה". התלונה האנונימית נודעה לבוס שלה, מייק, שהטיח בה ש"הלכה נגד המשפחה". מרגע זה ואילך, פיורי היגינס סבלה מהתנכלות מצד קולגות ומנהלים שהסתיימה - כמה שנים לאחר מכן - גם בעזיבתה.
היא מתארת גם מקרה שבו אותו מייק הביא עמו למשרד סלסלת בננות וחילק אותן אחת אחת לעובדים. "זו רק תזכורת לכך שכולכם קופים בעיני", אמר להם. "אנחנו משלמים לכם יותר מדי ואני יכול להחליף אתכם בשנייה".
"זה דומה למערכת יחסים מתעללת", אומרת פיורי היגינס, "שבה, מצד אחד, החברה בונה אותך עם בונוסים מפתים, אבל מיד אחר כך דואגת להפיל אותך. אנחנו הרי עובדים מעולים, ונמדדים כל הזמן על הביצועים שלנו. אבל אם נחשוב שאנחנו כל כך טובים, אנחנו עלולים לעזוב. זה קצת מזכיר את משחקי המוח של הג'דיי מסרטי 'מלחמת הכוכבים'. יש להם כוח לגרום לך להאמין שאתה שום דבר".
והאמנת לזה.
"האמנתי לזה, וזה מטורף בעיני שחשבתי כך, עכשיו כשאני כבר לא שם. אבל כן 100%, האמנתי שאין לי שום אופציה אחרת. היה לי עובד שמדי פעם היה עוזב יותר מוקדם כדי להיות עם הילדים שלו, ובגלל זה הבונוס שלו נחתך ב־20%. מה הבוס שלנו, מייק, אמר על זה: הוא לא עזב, אז זה מה שהוא שווה".
שבויה בגולדמן זאקס
פיורי היגינס (46) נולדה וגדלה בניו ג'רזי להורים ממוצא איטלקי, שהיו הראשונים במשפחתם לרכוש השכלה גבוהה. הוריהם היגרו לארה"ב מאיטליה אך חיו בצמצום רב, במיוחד אחרי שסבה מצד אביה שם קץ לחייו אחרי שעסק התפירה שהקים קרס. הוריה חסכו דולר לדולר כדי להעניק לה ולאחיה השכלה גבוהה במוסדות העלית של ארה"ב, אך גם העבירו מסר ברור: "אנחנו מצפים לראות תמורה על ההשקעה". לכן כשפיורי היגינס בישרה למשפחתה שהיא רוצה להיות עובדת סוציאלית, הוריה אמרו לה: "עכשיו הזמן שתעשי כסף טוב". לאורך השנים הארוכות שעבדה - וסבלה - בגולדמן זאקס, היא הרגישה שהיא מצופה לנשוך שפתיים ולהמשיך קדימה, בהתאם למנטרה המשפחתית "לסבול בשקט".
בגלל האופי התובעני של העבודה והכסף הרב שהרוויחה, פיורי היגינס הייתה המפרנסת העיקרית בבית, ובן זוגה, דן, היה ההורה הדומיננטי. "הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל לאחור", היא מודה. "כי אז הייתי רואה את הצעדים הראשונים של התאומות שלי, אבי ובת' או את המילים הראשונות של הבן שלי, לוק. גם ברמת הקריירה, יכולתי להיות עובדת סוציאלית מדהימה, וגם מצליחה כלכלית".
שוב ושוב מתארת פיורי בספר שהרגישה "אסירה" בגולדמן, עד כדי "שבויה שלקתה ב'סינדרום סטוקהולם'". "זה היה יותר ממקום עבודה בשבילי, זה היה מקור הזהות שלי", היא כותבת. "כל חיי הבוגרים הייתי 'גיימי מגולדמן'. הרגשתי נאמנות לחברה, הייתי מכורה לכסף שעשיתי, ליוקרה, לטייטל, לכך שעשיתי את המשפחה שלי גאה. הייתי הלוזרית מניו ג'רזי, בלי ידע או קשרים, שהפכה לאישה חכמה ומצליחה".
בספר את מודה, שכשעברת לנהל את תוכנית ההכשרה של העובדים החדשים, עברת מצד המותקפת לצד התוקפת. נעשית בריונית בעצמך.
"אני לא גאה בזה, אבל בזמנו היה בי חלק שהתענג על זה. בדומה לילד במגרש המשחקים שהתעללו בו כל כך הרבה שנים והנה הוא סוף סוף בעמדת הכוח. ידעתי שזה לא הדבר הנכון לעשות, אבל הייתה בי הקלה על כך ש'סוף סוף זו לא אני שמתעללים בה'".
למה לא עזבת לאחד המתחרים?
"בוול סטריט, ברגע שאת מגיעה לדרגה מסוימת, זה קשה למצוא משרה במקום אחר. ההעדפה היא לקידום מבפנים, כדי לתת לאנשים מוטיבציה להצליח ולרצות להתקדם גם כן. ניסיתי למצוא אלטרנטיבות במקומות אחרים, אבל בתקופה ההיא זה היה די מסובך, וההזדמנויות היחידות שראיתי היו בתוך גולדמן".
"תיקון על מה שלא עשיתי"
למה היה לך כל כך חשוב לכתוב את הספר? מה גם, שהתעשרת בזכות העבודה בגולדמן זאקס. הרווחת מיליוני דולרים לאורך השנים.
"אחרי שעזבתי לא היה לי שום עניין לכתוב ספר, זה הגיע עם הזמן. בהתחלה הייתי מדוכאת. היה לי קשה לתפקד, לצאת מהמיטה. הרגשתי שאם אין לי את הזהות של 'ג'יימי מגולדמן זאקס', אין לי זהות יותר. לאט לאט התחלתי לשתף אנשים באנקדוטות ממה שחוויתי. למרות שידעתי שהאווירה הייתה רעילה, רק כשראיתי עד כמה הם מזועזעים, נקודת המבט שלי התחילה להשתנות. היה לי חשוב 'לסמן' את מה שקרה לא רק לי, אלא גם לאחרים.
"יש בי המון חרטה כלפי נשים שלא עזרתי להן. חלק מזה זה גם תהליך של ניסיון של תיקון על מה שלא עשיתי לא מנעתי כשהייתי שם.
"לגבי הסוגיה השנייה, האם אני לא יורקת לבאר שממנה שתיתי - בעיני, אפשר להוקיר תודה על הזדמנות, וגם לדבר על כך שההזדמנות לא הייתה השווה ביותר".
בכל זאת, לפרוש בגיל 40 זה החלום של הרבה מאוד אנשים. זו פריבילגיה.
"זו 100% פריבילגיה. זה גם התאפשר כי אף פעם לא הייתי קלת דעת בנוגע לכסף, הייתי מאוד מחושבת, וחסכתי כמה שיכולתי. גם תמיד תיחזקתי אורח חיים מאוד פשוט. דברים חומריים לא היו כל כך חשובים בשבילי. בעיני, הרבה מהאנשים מוול סטריט עדיין נמצאים שם כי הם נשאבו לאורח חיים מאוד יקר שצריך לתחזק. ידעתי שסגנון חיים כזה עלול לתקוע אותי, כי לא אוכל להרשות לעצמי לעזוב. לא ביזבזתי כסף אבל כן ביזבזתי זמן. אנחנו אף פעם לא יודעים עוד כמה זמן נותר לנו. השאלה המרכזית שאני מעלה בספר היא: האם הכסף שווה את הכאב? נכון הרווחתי המון כסף, אבל ספגתי המון. יותר מדי".
אנשים שמזדהים עם התחושה שאת מתארת - חיי סבל בכלוב זהב - מה את מציעה להם לעשות?
"בשלב ראשון, אני מציעה לאנשים לראות את עצמם כיישויות נפרדות מהמעסיק שלהם. לא חייבים לעזוב מיד, יש דברים שאפשר לעשות כדי להרגיש יותר טוב. כשאנשים מרגישים שיש להם אוטנומיה ויכולת לפעול בסיטואציה, זה משנה את הכל. אני למשל הכנתי טבלה בשם 'טבלת החופש' שבה חישבתי כל הזמן כמה כסף אני צריכה כדי לפרוש".
את מתלוננת על אפליה אבל - קודמת. הגעת לאחת הדרגות הגבוהות ביותר בארגון.
"הצלחתי כי הייתי 'תוכי' של הבנים, גיביתי התנהגויות שלא האמנתי בהן מאחורי הקלעים. וכשהיו הזדמנויות שיכולתי לגבות נשים אחרות ולסייע להן, לא עשיתי את זה. זה נראה לי ברור שזה או הן או אני. הייתה לי משפחה לפרנס, אז בחרתי בעצמי. עשיתי הרבה כסף, אבל האמת היא שהגברים הרוויחו כפול ופי שלושה ממני, והתמודדו עם שבריר מהדברים".
בגולדמן זאקס דווקא מתגאים בזינוק בשיעור הבכירות בארגון. בתפקיד של MD, הוא עלה למשל מ־23% בשנת 2012, כאשר פיורי היגינס מונתה לתפקיד, עד ל־30% בשנה שעברה. בחברה גם טוענים ש"אנחנו משלמים שכר שווה לעבודה שווה". אך לפי פיורי היגינס, "בוול סטריט, בחוויה שלי, פער השכר המגדרי היה שומט לסטות. ידעתי שאני מרוויחה הרבה פחות מהגברים שלצדי, אבל הרבה יותר בהשוואה לשאר העולם".
כדורים ואלכוהול כדי לשרוד
ה־מסר בספר הוא שיש רק דרך אחת להצליח בגולדמן: להתאים את עצמך לתרבות "מועדון גברים" ששולטת בבנק. אם הבוס עובד משבע בבוקר עד עשר בלילה, ומשחק גולף בסוף השבוע, כך צריכים להיראות גם החיים שלך.
"בדיוק, לכן בסוף את מוצאת נשים באחד מהמסלולים האלה: או שאת עוזבת, או שאת לא מתקדמת, או שאת הופכת ל'אחת מהחבר'ה', עד כמה שאת יכולה. בסופו של דבר הרגשתי שאני לא מסוגלת לשמור יותר בבטן, דיווחתי על התנהגות פסולה (האמירות הגזעניות של ג'סטין, ה"ו) והוענשתי. זה דפוס ששמעתי עליו מהרבה אנשים שעובדים בוול סטריט: דיווחתי על התנהגות פסולה של אנשים סביבי, וכעבור שישה חודשים הציון בהערכה השנתית שלי ירד, או - פשוט פוטרתי".
גולדמן זאקס הצליח לשמור על מעמדו כבנק השקעות מיוחס ומוביל במשך 150 שנה. את מבינה מדוע?
"כן אני מבינה למה. תראי למדתי שם המון דברים מדהימים: מוסר העבודה שלי, תשומת הלב לפרטים, סקרנות. בגולדמן 'טוב מספיק' הוא אף פעם לא מספיק. תמיד יש חתירה ללעשות עוד יותר טוב, ללהיות יותר יעילים. הם מעסיקים את האנשים הכי חכמים וחדים, לכן זה לא מפתיע שהם מצטיינים. כשהחלטתי ללכת על המשימה הזו של לכתוב ספר, אמרתי לעצמי - אני מתנפלת על המשימה הזו כמו MD בגולדמן זאקס. ובזכות זה המשימה הזו הגיעה לקו הסיום".
פחדת לכתוב את הספר?
"לא. התייעצתי עם עורך דין כדי לוודא שאני מוגנת, אבל אני בהחלט מוקירת תודה על אנשים מהתקשורת שמגלים עניין בספר. יש גם לא מעט שמסתייגים, בגלל גודל ההשפעה של החברה".
ניסית לעניין עיתונאים בספר והם הסתייגו כי לא רצו להסתבך עם גולדמן?
"אין לי הצהרה רשמית לגבי זה. אבל התחושה שאני מקבלת מאנשים מסוימים היא שאם הם לקוחות של החברה או מקבלים ממנה שירותים אז כן - הם עשויים להיות מסויגים. אני לא יכולה להגיד שאני מופתעת, כי גם אני הייתי מסויגת במשך 20 שנה".
מכל החוויות והתקופות שחווית בגולדמן זאקס, על מה את הכי מתחרטת?
"על כך שבגדתי בבעלי (עם הבוס שלה בזמנו, בחור שמכונה בספר 'ריק'). זה היה הרגע שבו הבנתי שאני חייבת לצאת משם. ששום סכום של כסף לא שווה את זה, זה היה הכי הכי גרוע".
את קושרת בין הבגידה לאווירה בגולדמן? זה יכול לקרות בכל מקום.
"פעלתי בניגוד גמור לערכים שלי. היה האדם שרציתי להיות והיה האדם שהייתי חייבת להיות כדי להצליח, והם כל הזמן נלחמו אחד בשני. הכדורים נוגדי החרדה שנטלתי (זנקס), כל האלכוהול ששתיתי, זה היה חלק מזה שרציתי לברוח ממה שהייתי צריכה להיות כדי לשרוד שם. וכך הבנתי שאני חייבת לצאת משם כי המחיר של לחיות כך בניגוד למי שאני באמת, הוא היה כבד מדי".
מה דעתך לגבי התגובה של גולדמן זאקס לספר שלך?
"הם יכולים להגיב איך שהם מוצאים לנכון. אני אוהבת להיות במקום שבו באמת לא אכפת מה הם חושבים. כשנכנסתי בפתח הדלת בגיל 21 ועד שיצאתי משם בגיל 40, כל מה שהיה לי אכפת ממנו הוא מה המקום הזה חשב עלי. על המזבח הזה, סיכנתי את היחסים עם הילדים שלי ועם בעלי. אני יודעת מה קרה ואני עומדת מאחורי החוויה שלי. השמות והמאפיינים של הדמויות שונו, אבל כל דבר ודבר שכתבתי עליו באמת התרחש. לאורך כל כך הרבה שנים הרגשתי שיש לי מסקינטייפ על הפה. הצלחתי מאוד בגולדמן כי עבדתי קשה והייתי טובה עם מספרים, אבל גם כי ידעתי לשתוק. ואני לא רוצה לשתוק יותר".
מגולדמן זאקס נמסר בתגובה: "אנחנו לחלוטין לא מסכימים עם התיאור של גברת היגינס את התרבות של גולדמן זאקס וההאשמות האנונימיות. יש לנו מדיניות של אפס סובלנות לאפליה או נקמה כלפי עובדים שמדווחים על התנהגות לא הולמת של עובדים אחרים. תלונות מסוג זה שמוגשות לחברה נחקרות ביסודיות, בדיסקרטיות וברגישות". עם נפילת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס שהתניעה את משבר הסאב־פריים של 2008, ואת המשבר הכלכלי העולמי, גולדמן זאקס מצא עצמו בלב סערה ציבורית. אחת הטענות הקשות הייתה, שלמרות שבנק ההשקעות הבין ששוק הדיור בדרך לקריסה והחל להמר נגד אג"ח מגובות משכנתאות, הוא המשיך למכור אותן ללקוחות. החברה ככל הנראה לא הייתה היחידה שעשתה זאת. בסופו של דבר, תביעה מצד לקוחות על העלמת מידע הסתיימה בהסדר פיצויים של מאות מיליוני דולרים.
"משבר הסאב-פריים וזרועותיו של "הדיונון הערפדי
עם נפילת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס שהתניעה את משבר הסאב-פריים של 2008, ואת המשבר הכלכלי העולמי שפרץ לאחריו, גולדמן זאקס מצא עצמו בלב סערה ציבורית. אחת הטענות הכי קשות הייתה, שלמרות שבנק ההשקעות הבין ששוק הדיור בדרך לקריסה והחל להמר נגד אג"ח מגובות משכנתאות, הוא המשיך למכור אותן ללקוחות. החברה ככל הנראה לא הייתה בנק ההשקעות היחיד שעשה זאת, אך ברמה הציבורית, גולדמן זאקס עמד בחזית, וספג את האש. בסופו של דבר, תביעה מצד לקוחות כנגד גולדמן על העלמת מידע הסתיימה בהסדר פיצויים של מאות מיליוני דולרים.
היית עדה לפרקטיקות מימי המשבר?
"אף פעם לא ראיתי משהו לא חוקי, שחשבתי שרשות ניירות ערך (SEC) תתערב בו. האם אני חושבת שגולדמן מאוד טובים בלמתוח את הגבול עד כמה שאפשר כדי למקסם רווחים? בהחלט".
התקופה גם הציפה תופעה רווחת בוושינגטון, שבה יוצאי גולדמן זאקס הציפו את התפקידים הכי בכירים בממשל, והביאו את חבריהם לעבוד עמם. שר האוצר בתקופת המשבר היה הנרי פולסון, מנכ"ל גולדמן זאקס בשנים 1999-2006. עם פרוץ המשבר, הוא גייס שורת יועצים, כולם יוצאי הבנק, חבורה שקיבלה את הכינוי: "ממשלת זאקס". לא בכדי, פולסון ספג ביקורת על כך שבכספי החילוץ האדירים שהמטיר על המוסדות הפיננסיים ב־2008, הוא הציל את חבריו מהמילייה הפיננסי.
המעבר מהבנק לבירה היה חריג ביחס לכל גוף פיננסי אחר. מג'ון וויטהד, שותף בבנק וסגן שר החוץ בממשל רייגן; דרך רוברט רובין, יו"ר משותף ושר האוצר בממשל קלינטון; ועד שר האוצר בממשל טראמפ סטיב מנוצ'ין. אפילו "האסטרטג הראשי בבית הלבן" מימי טראמפ, סטיב בנון, עבר בבנק בין שאר תחנותיו.
ב־2010 נטבע אחד הביטויים המזוהים עם גולדמן זאקס: "דיונון ערפדי". "בנק ההשקעות העוצמתי בעולם הוא דיונון ערפדי ענק הכרוך סביב פניה של האנושות, נועץ ללא הרף את את שיניו בכל מה שמריח כמו כסף", כתב העיתונאי הלוחמני מאט טאיבי ל"רולינג סטונס". "כל הכסף הזה שאתם מפסידים, הוא הולך לאנשהו, גם במובן המעשי וגם במובן המטאפורי, גולדמן זאקס הוא המקום הזה".
"כן כן, אני זוכרת את המאמר הזה היטב", אומרת פיורי היגינס. "כשהוא יצא, הייתי עמוק באינטנסיביות של העבודה. חשבתי לעצמי: 'זה משוגע'. לא יכולתי לראות את מה שהוא ראה".
ומה את חושבת על הביטוי הזה היום? יש בו אמת לדעתך?
"בהחלט, אני חושבת שזה עולה מהספר שלי. אבל בזמנו לא הרגשתי ככה. זה מדהים מה את לא רוצה לראות כשאת בתוך הסיטואציה".
ג'יימי פיורי-היגינס (46)
אישי: נשואה + 4 (תאומות בנות 13, בן 11 ובת 7), חיה בניו ג'רזי
מקצועי: קואצ'רית, לשעבר מנהלת בכירה (Managing Director) בגולדמן זאקס, בעלת תואר ראשון במתמטיקה מאוניברסיטת ברין-מאר
עוד משהו: לקחה פסק זמן של חמש שנים כדי להיות עם משפחתה ולגבש כיוון קריירה חדש, במהלכן כתבה את הספר