ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג / צילום: Associated Press, Alexei Druzhinin, Sputnik, Kremlin Pool Photo
במידה שכנראה אין לה תקדים, השנה החדשה תעמוד בסימן החלטותיהם של שני דיקטטורים; החלטותיהם המשותפות והחלטותיהם האינדיבידואליות. אלה הם שי ג'ינפינג של סין ופוטין של רוסיה. שניהם חורקים שיניים בהיכנס השנה החדשה. אין זו העזה להגיד שהם ייחלו לעמדה פוליטית, כלכלית ואסטרטגית טובה בהרבה.
● 2022: השנה שבה התחילה מלחמת העולם השנייה וחצי | פרשנות
● בין מכרות פחם לדובי הקוטב: בארכיפלג הארקטי הנורבגי גוברים המתחים בין רוסיה למדינות המערב
ברור שבידיהם נתונים שלום ומלחמה, מפני שאחד מהם כבר בחר במלחמה, ומנהל אותה זה החודש האחד־עשר. אבל בידיהם גם נמצאת ההכרעה אם המלחמה הזו תתפשט, אם היא תמוטט מעיקרו את הסדר הבין לאומי, אם היא תתנהל ביותר מזירה אחת, אם היא תלבש צורות חדשות.
הם נועדו ערב השנה החדשה בפיסגה וירטואלית. דגלים של שתי הארצות נראו ברקע, ומילים לבביות בקעו מגרונותיהם. היה נדמה שפוטין התאמץ במיוחד להישמע חם וידידותי. אולי זה עניין אמיתי של חיבה, ואולי זו תוצאה של הרושם שפוטין זקוק לשי יותר ממה ששי זקוק לפוטין.
סוף סוף, צבא רוסי הוא זה המדמם בשדות הקרב של אוקראינה, והמשק הרוסי הוא זה הנתון למשטר סנקציות חמור. רוסיה היא זו המנסה כמעט כלאחר ייאוש למצוא נשק ותחמושת במחסנים לא לה. עד כמה שאנחנו יודעים, סין היא זו המסרבת לפי שעה למלא את מחסורה.
אנחנו עומדים אולי רק שבועות אחדים, אולי אפילו ימים אחדים, מניסיון של אחד הצדדים במלחמת אוקראינה להטות את הכף לטובתו באופן משמעותי.
זו אינה 1941. המלחמה אינה פוסקת בחורף כדי שהלוחמים יוכלו להתכרבל. רוסים ואוקראינים מתים בהמוניהם בשעריהן של שתי ערים קטנות במזרח אוקראינה. כשלעצמן הן מבוטלות, אבל אורך המערכה והיקף האבדות מעניקים להן משקל החורג מחשיבותן האובייקטיבית. אף אחת מהן לא תטה את המערכה. הכבוד הזה יצטרך להינתן אולי לנסיון פריצה רוסי חדש לעבר קייב.
רודן לרודן יביע אומר
כך או כך, אין צורך בהעזה גדולה כדי לנחש שפוטין לא תכנן חורף כזה כאשר התחיל את המלחמה. למרבה החשיבות, הוא פלש שלושה שבועות לאחר שנועד פנים אל פנים עם שי בבייג'ינג. זה היה מעמד של אוהבים. ההודעה המשותפת בסופו כללה את המלים, "הידידות בין שתי המדינות אינה יודעת סייגים, ואין איסור על שיתוף פעולה ממין כלשהו".
המלים עוררו אחר כך את הרושם הבלתי נמנע, שפוטין הכניס את שי בסוד תוכניותיו. הרודן הרוסי עצמו ראה צורך להבהיר, בפומבי, באוקטובר שעבר, שהוא לא הכניס. מומחים אקדמיים בכירים בסין כתבו עד ערב הפלישה ממש, שהיא לא תצא אל הפועל. אחד מהם אפילו התנצל אחר כך. אף על פי כן קשה להאמין שרודן סין לא ידע כי המלחמה בדרך. סוף סוף, מה הטעם ב"ידידות ללא סייגים" אם במרכזה עומד שקר מפלצתי?
סין מיהרה לאמץ את הנרטיב הרוסי, שהמלחמה היא תוצאה של התפשטות נאט"ו, והיא נכפתה על רוסיה. כלי תקשורת מרכזיים בסין אפילו הפיצו תאוריית קונספירציה נפסדת על "מעבדות מיקרוביולוגיות סודיות" של ארה"ב על אדמת אוקראינה. אבל הסינים לא תמכו בעצם המלחמה, נמנעו בהצבעות באו"ם, ולא הכירו בסיפוחי רוסיה, החל מסיפוח קרים ב־2014.
בספטמבר, כאשר שי הגיע לפסגה אזורית באוזבקיסטן, שבה נכח גם פוטין, אי הסכמה נרמזה ברבים. פוטין עצמו נשמע אומר לשי, "אנחנו מבינים את שאלותיכם ואת דאגותיכם". זה איפיון נייטרלי לחלוטין, אבל הוא בוודאי איננו משקף את התמיכה הלבבית שאליה מייחל פוטין. משטרו משתדל להציג את היחסים עם סין, עם הודו ועם עוד כמה ארצות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית כחלופה נאותה ליחסיו ההדוקים משכבר הימים עם ארצות המערב העשירות.
רוסיה כנכס אסטרטגי
בנובמבר, שי ערך פיסגה וירטואלית ארוכה עם נשיא ארה"ב ביידן. הודעה סינית רשמית ייחסה אחר כך לשי הבעה של דאגה לנוכח המשך המלחמה. אבל סין לא נקפה אצבע כדי להחיש את סיומה, לפחות לא באופן הידוע למערב. הסחר בין שתי הארצות גאה ב־2022, ועמד על 170 מיליארד דולר ויותר, עלייה של 25 מיליארד לעומת השנה הקודמת.
סנקציות סיניות הן חלום באספמיא, אלא אם כן רודן רוסיה יחליט להשתמש בנשק גרעיני. שי דיבר במפורש נגד שימוש כזה, כאשר קנצלר גרמניה שולץ סר אליו לביקור בתחילת נובמבר.
ברור למדי מה סין רוצה מן היחסים האלה: לנטרל את ארה"ב, או לפחות להפחית במידה ניכרת את נוכחותה באסיה. רוסיה חזקה, הלוחצת על ארה"ב ועל בעלות בריתה באירופה, היא נכס אסטרטגי, לפחות במובן הזה, אם גם לא בהכרח במובנים אחרים. אבל סביר שסין לא הביאה בחשבון את היקף הסתבכותה של רוסיה, ובמיוחד את היקף הסיוע המערבי לאוקראינה.
ניצחון קל של רוסיה היה מחזק אולי את תאבונה של סין לתקוף את טייוואן, בייחוד אם תגובת המערב היתה הססנית ומוגבלת. אבל סיוע צבאי ואזרחי של מאה מיליארד דולר לאוקראינה העניק לסין סיבה להיסוס. אולי המערב אינו "נמר של נייר", כפי שהסינים אהבו לתאר אותו מאז שמאו טבע את הביטוי, לפני 70 שנה ויותר.
סין תצטרך להחליט
מאמר במגזין 'אטלנטיק' השווה בשבוע שעבר את השותפות הסינית־רוסית של ימינו עם היעדר שותפות כזאת בימי השיא של המלחמה הקרה. "בשנות ה־60", כותב בעל המאמר, "סין ורוסיה החמיצו את ההזדמנות להביס את המערב, כאשר הפכו לאויבות מרות. היום הן מנסות לתקן את השגיאה הגורלית ההיא".
זו הפרזה ניכרת. בשנות ה־60 סין היתה ננסית כלכלית. לא היו לה כמעט כל קשרי מסחר עם העולם החיצון, בוודאי לא עם ארה"ב ועם מערב אירופה. היא הייתה ארץ מהפכנית, ולא היה לה כל אינטרס בשלום עלי אדמות. גם אם סין של שי ג'ינפינג מסגלת לעצמה עמדה תובענית כלפי העולם החיצון, היא אינה שותפה לתאוות הנקם של רוסיה. "להביס את המערב" היא כנראה שאיפה אסטרטגית סינית, אבל בניגוד לרוסיה, לפחות לפי שעה, סין אינה רוצה, או מוכנה, למוטט את התקרה.
מהלך המחשבה הזה יועמד במבחן אם רוסיה תנחל תבוסה. אז סין תצטרך להחליט אם החשש מפני ואקום עצום ממדים מצדיק את הצלת רוסיה - ומצדיק את אובדן יחסי המסחר שלה עם ארה״ב (היצוא הסיני לארה"ב ב־2021 עמד על 506 מיליארד דולר, עם עודף של 355 מיליארד).
גם שי גם פוטין גילו בשנים האחרונות קוצר רוח גובר כלפי המערב. אבל השנה האחרונה הזכירה לשניהם את מגבלות כוחם. פוטין נותן ביטוי למפח הנפש שלו בהתקפות תוכפות והולכות על ערי אוקראינה. מפח הנפש של שי נוגע למשבר הקורונה, שמשטרו היה מוכן עד זה לא כבר ללמד את המערב איך לטפל בו. לא עוד.
דיקטטורים שגבם אל הקיר תמיד מעוררים אי נוחות. בנסיבות האלה אי־הנוחות גדולה במיוחד, והיא גדלה מיום ליום.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני
ציוצים (באנגלית) בטוויטר