עסקים סגורים באביב 2020 בתקופת הקורונה (צילום ארכיון) / צילום: כדיה לוי
בית המשפט העליון דן היום (ב') בערעור של רשות המסים על פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה בנושא מענקי הקורונה, וקבע מספר החלטות בנושא. בין השאר נקבע כי איחור של רשות המסים במתן מענה לערעור על שלילת מענקי קורונה אינו מזכה את העסק במענק באופן אוטומטי, אלא מעביר אל רשות המסים את הנטל להוכיח כי ההחלטה על שלילת המענק הייתה נכונה.
בכך קיבל העליון את עמדת רשות המסים נגד החלטת שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה אירית וינשטיין, וביטל את קביעתה כי אי-מתן מענה לערעורי קורונה בזמן מזכה את העסק במענק, גם אם לא היה זכאי לו מלכתחילה.
עם זאת, נקבע כי בעל עסק לא צריך להוכיח קשר סיבתי בין הירידה במחזור למשבר הקורונה כדי להיות זכאי למענק, ומספיק כי יראה שהמחזורים ירדו בתקופת הקורונה. העליון הבהיר כי אם רשות המסים מבקשת לשלול את המענק, עליה להוכיח כי קיים גורם דומיננטי אחר לירידה במחזורים.
מדובר בהכרעות דרמטיות עבור בעלי העסקים בישראל, שנמצאים עד היום במחלוקות מול רשות המסים בנוגע לשלילת המענקים מהם או דרישות להחזר מענקים.
מענקים בהיקף של כ־25 מיליארד שקל
במהלך משבר הקורונה קיבלו כחצי מיליון עסקים מענקים בהיקף של כ־25 מיליארד שקל. במקביל, בשלהי 2021 החלה רשות המסים לדרוש מעסקים החזרים של המענקים שקיבלו ביתר, לאחר שהתברר בדיעבד כי עסקים מסוימים לא היו זכאים למענק. עד כה הוחזרו 1.5 מיליארד שקל למדינה.
חלק מבעלי העסקים הגישו השגות ועררים לוועדות הערר על הדרישה להחזר המענק. עבורם, הקביעה שאיחור במענה להשגה מזכה אוטומטית במענק, הייתה משמעותית.
הכרעת העליון חתמה את הגולל על מחלוקת שהתגלעה בין רשות המסים לבעלי עסקים רבים סביב סעיף 20(א)(1) לחוק הסיוע הכלכלי, הקובע כי על רשות המסים לתת הכרעה בהשגה על החלטה לדחות מענקי קורונה תוך 120 יום. הרשות התייחסה למועד הקבוע בחוק כהנחיה, והתקבע מצב בו ממוצע הזמן למענה על השגות עמד על 202 ימים.
המחלוקות הללו הגיעו לבתי המשפט המחוזיים השונים, ושם נחלקו דעות השופטים. בעוד השופטת אירית וינשטיין קבעה פעם אחר פעם כי האיחור של הרשות מצדיק את מתן המענק ללא דיונים נוספים, בפסק דין מאוחר יותר של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, גלעד הס, נקבע כי האיחור אינו מזכה במתן מענק באופן אוטומטי (פסק דין בעניין חברת פליסידד (פיסגה) וחברת ארג'נטרו אחזקות).
תחילת המחלוקת
ראשיתה של המחלוקת בין בתי המשפט ביולי אשתקד, אז פורסם פסק דין דרמטי של השופטת וינשטיין בעניינו של בוריס פודולסקי, שעסק באיחור של רשות המסים במענה לפניית עסק בנושא מענקי קורונה.
פסיקתה פתחה את הדלת בפני אלפי בעלי עסקים לקבל מענקי קורונה לאחר שרשות המסים איחרה במענה להשגות שהגישו. בפסק הדין, שדן בהרחבה בשאלה האם מותר לרשות המסים לאחר במתן מענה על השגה (ערעור על שלילת מענק) של בעל עסק שבקשת המענק שלו נדחתה, שיגרה השופטת מסר חד וברור כשקבעה: החוק קובע כי על רשות המסים לתת החלטה תוך 120 יום, ועליה לעמוד במועד זה.
על־פי החלטת השופטת, איחור משמעותי במתן החלטה בהשגות על שלילת מענקים מצדיקה את מתן המענק - ללא קשר אם בעל העסק זכאי לו. וינשטיין ביקרה בחריפות את גישת רשות המסים, ומעבר לחיובה בתשלום המענקים - היא חייבה אותה גם בהוצאות חריגות לטובת הנישום, פודולסקי, בסך 50 אלף שקל.
בניגוד לפסיקות קודמות של וינשטיין, בהן קבעה כי אסור לרשות המסים לחרוג מלוח הזמנים שנקבע בחוק (בהן פסק דין ב.ג ביטחון) - הפעם החליטה רשות המסים לערער לבית המשפט העליון על פסק הדין, וביקשה קביעה עקרונית בנוגע לשאלה האם איחור במתן מענה להשגה בנוגע למענקים מזכה את העסק במענק ללא בחינה מהותית של הזכאות. בנוסף ביקשה הרשות לחייב את פודולסקי להשיב את המענקים שקיבל, בטענה כי הוא אינו זכאי להם.
בית המשפט העליון דחה את ערעורה של רשות המסים בנוגע להשבת המענקים שקיבל פודולסקי, וחייב את הרשות בהוצאות בסך 3,000 שקל לטובתו, לאחר שקבע כי פודולסקי - באמצעות עו"ד (רו"ח) מיקי מיכאלוביץ ממשרד ד"ר מ. דרוקר ושות' וכן עו"ד עידן גולדנברג ממשרד עידן גולדנברג ושות' - הראה כי הירידה בהכנסותיו אכן נגרמה בשל משבר הקורונה, בעוד שרשות המסים לא הציגה ראיות מספיקות לכך שנותק הקשר הסיבתי בין הירידה במחזור ההכנסות של עסקו לבין התפשטות נגיף הקורונה.
השופטת דפנה ברק-ארז, בהסכמת השופטים המשנה לנשיאה עוזי פוגלמן והשופט יחיאל כשר, ציינה כי "הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח האיחור המשמעותי במתן החלטה בהשגה, שיש בו להטיל נטל מוגבר על רשות המסים להוכיח את טענותיה".
בית המשפט העליון אף דחה את טענת רשות המסים כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו שעה שבחן את ממצאיה ומסקנותיה של ועדת הערר לגופם, והיה עליו לבחון אך את סבירות ההחלטה מבלי להתערב בממצאים עובדתיים. נקבע כי החלטת ועדת הערר נתונה לביקורת שיפוטית על־פי עילות ההתערבות במשפט המינהלי, שאינן תחומות לבחינות סבירותה של ההחלטה בלבד.
בהכרעה מהותית נוספת לטובת בעלי העסקים קבעה השופטת ברק-ארז כי נטל ההוכחה שהירידה בהכנסות העסק לא נבעה מהקורונה - מוטל על כתפי רשות המסים המבקשת לשלול את המענק, ולא על בעל העסק.
השופטת דחתה את טענת רשות המסים, לפיה על העוסק מוטל הנטל להוכיח כי מתקיים קשר סיבתי בין הירידה במחזורי ההכנסות לבין התפשטות נגיף הקורונה. "טענה זו מעוררת קושי", קבעה ברק-ארז, וציינה כי על בעל העסק להוכיח ירידה במחזור בשל משבר הקורונה, אך "הלכה למעשה, הדרך להוכיח עמידה בתנאי זה היא הצבעה על נתונים של ירידה במחזורי העסקאות בהשוואה לתקופת הבסיס. הא - ותו לא. ייתכן שגרמו לירידה במחזורי העסקאות נסיבות אחרות, אך אין דרכו של המשפט לדרוש הוכחת יסודות שליליים (במקרה זה, אי-קיומם של גורמים אחרים לירידה במחזורי העסקאות)".
לכן, קבעה השופטת, "ככל שלטענת רשות המסים נותק הקשר הסיבתי בין הירידה במחזור ההכנסות של העוסק לבין השלכותיו של נגיף הקורונה - קרי, כי לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(3) לחוק - על רשות המסים לבסס טענתה זו ולסתור את החזקה באשר לכך שמגפת הקורונה הייתה הגורם הדומיננטי לשינוי. אם אכן תציג ראיות לכאורה לכך - או־אז יעבור הנטל לכתפי העוסק להוכיח אחרת".
הרשות הפסידה, וניצחה
ואולם, למרות קביעות דרמטיות אלה עבור בעלי העסקים, וההפסד של רשות המסים בתיק הספציפי של פודולסקי, רשות המסים זכתה לניצחון באחת המחלוקות המהותיות ביותר בנוגע למענקי הקורונה: בשאלה מה הסנקציה על איחור הרשות במענה להשגות.
השופטת ברק-ארז ציינה בעניין זה כי "במכלול הנסיבות, ובהתחשב בשיקול של העומס המוטל על ועדת הערר, כמו גם בשיקול של הקופה הציבורית, אני סבורה כי חריגה מהמועד הקבוע בסעיף 20(א)(1) לחוק הסיוע הכלכלי אינה מחייבת את קבלת ההשגה באופן אוטומטי כאשר אין מדובר בעיכוב משמעותי".
לצד זאת קבעה השופטת כי "יש בהחלט מקום לייחס משקל נכבד לעיכוב במתן ההחלטה בהשגה, בפרט כאשר מדובר בעיכוב משמעותי... אי-עמידה במועד הקבוע לא תביא אומנם לקבלת ההשגה באופן אוטומטי, ואולם במקרה זה על רשות המסים יוטל נטל הראיה להוכיח כי ההחלטה על דחיית ההשגה הייתה נכונה, מבלי שחזקת התקינות המינהלית תעמוד לימינה".