שופטי בית המשפט העליון / צילום: אלי דסה
הכותב הוא מרצה למשפט חוקתי במרכז האקדמי פרס ברחובות
במדינה שוחרת חיים, בה אף אחד לא מחזיק באמת המוחלטת, ראוי לקיים דיון והידברות. רפורמות לוין נמצאות על השולחן. זו עובדה. אלה רפורמות נחוצות כדי לתקן משבר חוקתי שמלווה את ישראל 30 שנה.
רפורמות לוין הן רק תחילת הדיון, ולכן חשוב לשמוע ולהשמיע הצעות שונות. אם הצד שמתנגד רק יפגין נגד כל שינוי, יחתום על עצומות שמתריעות על "קץ האנושות", יחרים את הוועדות ולא יעלה הצעות פשרה - גם אם הוא צודק, זה לא חכם. לכל צד יש טענות טובות. כל צד רוצה בטובת המדינה. אך אם המתנגדים ינהלו מאבק בשיטת "הכול או כלום", בסוף הם יישארו בלי כלום.
איחור רב מדי
אני תומך עקרונית ברפורמות לוין. גם אם הן מגיעות באיחור רב ויושבות על שסע פוליטי לא ענייני (כן ביבי; לא ביבי) - שכן אף אחת מהן לא מסייעת באמת לנתניהו במשפטו - נחיצותן אינה מוטלת בספק.
עם זאת, ברור שיש מקום לדון בתיקונים ובשיפורים. לדעתי, הרפורמות לא יתקבלו כמו שהן, וקבלתן תיעשה באופן של שקלול תמורות. כך למשל, לדעתי, הרפורמה החשובה ביותר בשלב הראשון היא פסקת ההתגברות ברוב של 61 חברי כנסת.
אם תתקבל פסקת ההתגברות ברוב של 61 ותעגן חוקתית את פסילת החוקים על-ידי בית המשפט העליון בהרכב מיוחד וברוב מיוחס של שופטים, נכון לבחון אפשרות לריכוך הרפורמה ביחס להרכב הוועדה לבחירת שופטים - כך שראוי לבחון ייצוג של אופוזיציה בוועדה (על חשבון נציגי לשכת עורכי הדין, שלדעתי ראוי שלא יהיו בוועדה). אבל אם פסקת ההתגברות לא תתקבל לפי מתווה של רוב של 61 חברי כנסת - ראוי למנות שופטים באמצעות גורמים פוליטיים בלבד.
הדבר נכון גם ביחס לעילת הסבירות: אם פסקת ההתגברות מתקבלת לפי מתווה ה־61, ראוי לבחון את צמצום היקפה של עילת הסבירות ולהשיב את הדוקטרינה שהתפתחה טרם בג"ץ דפי זהב, ולא לבטלה לחלוטין או למצער לתחום אותה ודוקטרינות שדומות לה, לעניינים מסוימים שירחיקו את השימוש הבעייתי בה כחרב שיפוטית כנגד נבחרי ציבור.
אך אם פסקת ההתגברות לא תתקבל באופן שיעניק לרוב את "זכות המילה האחרונה", ראוי להגדיר באופן נחרץ יותר את סמכות בית המשפט בהתערבותו במדיניות ציבורית ובפוליטיקה.
לחזק את עצמאות הרשויות
גם הרפורמה ביחס לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, כך שתחום סמכותו הוא לייעוץ בלבד בלי לחלוש על התביעה הכללית, היא חשובה מאוד, ואם תתקבל, ניתן במקביל לוותר על ביטול שיטת הסניוריטי.
אם היועמ"ש כבר לא יהיה "ידה הארוכה של הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת", ניתן במקביל לחזק את עצמאות הרשות השופטת בבחירה עצמאית משלהם את הנשיא שיעמוד בראשם. אך אם היועמ"ש ימשיך לחלוש על החלטות הממשלה מטעם הרשות השופטת - כך בהתאם ראוי שהפוליטיקאים יחלשו על ההחלטה מי יהיה נשיא העליון.
הפרדת רשויות לשיפור האיזונים והבלמים לא נועדה רק לטובת הרשות השופטת נגד הרשויות הנבחרות, אלא גם להפך. ניתן להציע הצעות נוספות של שקלול תמורות, אבל המגמה ברורה.
"אל תהיו צודקים - תהיו חכמים", כי הדרת קבוצות פוליטיות מהדיון בשם "הדדיות" או היעדרות של קבוצות פוליטיות מהשיח הפוליטי בשם "צדק" או "זעם קדוש", אולי תפרנס סנטימנטים חשובים, אבל תתגלה בסוף בתור הפסד גדול מאוד - לכל הצדדים.