גירושים / אילוסטרציה: Shutterstock, Elnur
הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון בע"מ, מנהלת תחום דיני משפחה
פסק דין שניתן בחודש שעבר בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים מלמד על החשיבות הרבה לניסוח מדויק של ויתורים כלכליים במסגרת הסכמי גירושים. בני הזוג שעניינם נדון בפסק דין זה מכרו בעת נישואיהם את דירתם המשותפת, ואת תמורת המכירה בסך של 400 אלף שקל, שהיו למעשה כל הונם, הפקידו בידי אדם שלישי, מר ע', כדמי קדימה לרכישת בית בפרויקט חדש שלא יצא לפועל.
● אחרי האמירה הבעייתית: עו"ד דוד חודק מתפטר ממשרד גרוס ושות' ומאשים את שותפיו בבגידה | בלעדי
● מחיר הדירה זינק בזמן הגירושים: האם האישה תשלם עבור חלקו של בעלה בצמוד למדד מחירי הדירות?
● בית הדין הרבני הגדול עושה סדר: הבעל ישלם דמי מדור גם אם לאישה יש משכנתה
בשנת 2014 בני הזוג התגרשו, ובמסגרת הסכם הגירושים נכתב ביחס לכספי הדירה כי "תמורת הדירה הלכה לאיבוד בעקבות עוקץ שעקץ מר ע' את הבעל, ולא ניתן להשיבה, ועל כן אין לאישה כל דרישות מהבעל בגין התמורה".
לימים גילתה האישה כי מיד לאחר חתימת הסכם הגירושים, הבעל החל לפעול לגביית החוב ממר ע', הגיש נגדו תביעה להשבת הסך של 400 אלף שקל ואף זכה בתביעתו.
מאחר שהכספים שהושקעו אצל מר ע' הם כספים משותפים של הצדדים, האישה תבעה לקבל מהבעל מחצית מהחוב שגבה, אך הבעל התנגד לכך וטען כי משעה שהאישה ויתרה על זכותה לכספים במסגרת הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין, אשר נאמר בו במפורש כי אין לה כל דרישות מהבעל בגין תמורת הדירה - היא לא יכולה לדרוש אותם כעת.
בנוסף טען הבעל כי אין זה הוגן שהוא טרח רבות כדי לנהל את התביעה נגד מר ע' ללא סיוע מהאישה, ולאחר שעשה את כל העבודה הקשה, והאישה ישבה בידיים שלובות מהצד, הוא נדרש להעביר לה מחצית מזכייתו.
בית המשפט דחה את טענות הבעל
על אף שנדמה מנוסחו של הסכם הגירושים כי הבעל צודק, ועל אף ההלכות המשפטיות המטילות מגבלות כבדות ביותר על האפשרות לשנות סעיפים בהסכם גירושים שההתייחסות אליו היא כאל מכלול אחד - בית המשפט דחה את טענות הבעל וקיבל את תביעת האישה.
בנוגע לטענה שהאישה ויתרה על הזכות לתבוע מחצית מתמורת הדירה במסגרת הסכם הגירושים, בית המשפט קבע כי נוסח הסעיף שולל מהאישה את הזכות לתבוע כספים מהבעל רק אם גביית החוב ממר ע' אינה אפשרית, אולם לא נקבע דבר בהסכם לגבי האפשרות שקרתה בפועל, משהתברר כי ניתן לגבות את הכספים ממר ע'. התוצאה היא שהאישה לא ויתרה באופן פוזיטיבי על כספים שייגבו ממר ע' בעתיד, ככל שייגבו, ולכן גם לא הוכחה גמירות-דעתה לוותר על כספים אלה.
במאמר מוסגר התייחס בית המשפט גם לחוסר תום-ליבו של הבעל, אשר טען בפני האישה כי מדובר בחוב אבוד, ומיד לאחר חתימת הסכם הגירושים, בו הסתמכה האישה על טענות הבעל בנושא זה בסעיף הוויתור עליו חתמה, פנה לגבות את החוב - משמע הוא הבין עוד במועד חתימת ההסכם שכן קיימת אפשרות תאורטית להשיב את הכספים לידיהם.
כמו כן התייחס בית המשפט לשיקולי צדק וקבע כי אין כל סיבה לכך שהצדדים, אשר מכרו בחיי הנישואים דירת מגורים משותפת והשקיעו יחד את כספי מכר הדירה, יסיימו את חיי הנישואים כאשר הבעל אוחז בסכומי כסף במאות אלפי שקלים ובאפשרות לגבות סכומי כסף נוספים במאות אלפי שקלים - בעוד שהאישה נותרת בפני שוקת שבורה.
בנוגע לטענות הבעל בדבר אי-השתתפותה של האישה בהליכים המשפטיים שניהל מול מר ע' בכדי לזכות בחזרה בכספים, בית המשפט קבע כי הבעל יכול לבוא בטענות רק אל עצמו, משעה שהסתיר את ניהול ההליכים מהאישה, ולא פנה אליה בבקשה שתישא בנטל יחד עימו.
הבעל חויב לשלם לאישה מחצית מהכספים שגבה ממר ע' וכן 20 אלף שקל הוצאות משפט.