נשיא ברזיל לולה דה-סילבה (משמאל). מקבל חיסון חמישי לקורונה מסגנו ג'רלדו אלקמין / צילום: Associated Press, Gustavo Moreno
קשה להאמין. אניות מלחמה איראניות מוזמנות לעגון בנמל ריו דה ז'ניירו. פשוט לא מתקבל על הדעת, מהרבה סיבות.
אבל הנה סיבה אחת: לא יצאו אלא חודשיים מאז שברזיל נחלצה מאיום של חזרה אל עריצות; בראשה חזר והתייצב איש בן 77, שבילה חלק ניכר מחייו במאבק נגד משטרי דיכוי; הגנרלים ששלטו במשך 20 שנה השליכו רבים מחבריו לכלא, ועינו אותם. והנה ברזיל של לולה דה סילבה מרגישה צורך להאיר את פניה לאחד המשטרים האפלים ביותר, ועוד בעיצומו של גל דיכוי פראי באיראן, שהיעד העיקרי שלו הוא נשים צעירות.
● האם רוסיה תוכל אי פעם להיות מדינה "נורמלית"? | יואב קרני, פרשנות
מה יכול להביא את לולה, הסוציאליסט הרדיקלי משכבר הימים, שהעניק השראה למיליונים, להתחבק עם האייתוללות? אנחנו יודעים מדוע ולדימיר פוטין שוחר את קרבתם; מדוע סין להוטה לצרף אותם אל הציר האנטי־אמריקאי שלה; אבל מדוע לולה? ורק ימים אחדים לאחר שביקר בוושינגטון, על פי הזמנת ג'ו ביידן, לדבר בין השאר על חיזוק המוסדות הדמוקרטיים. האומנם רק ברזילאים זכאים להגנה בין לאומית על מוסדותיהם הדמוקרטיים?
הפלירט של לולה עם האייתוללות הוא רב־שנים. הוא נסע לאיראן בימים האחרונים של נשיאותו הקודמת, ב־2010, ועשה ניסיון "לתווך" בינה לארה"ב. צילומים מראים אותו נואם במג'ליס בטהראן, בין שני דיוקנאות ענק של חומייני ושל חמינאי. צילום אחר מראה אותו משתחווה לפני דגל איראני. בירושלים, לעומת זאת, לולה סירב להניח זר על קבר הרצל.
אין צורך להניח שלולה רוחש אהדה רעיונית למשטר האייתוללות. אין כל צד של דמיון בין חזונו לחזונם. מה זה השיאו הנחש? לולה הוא איש שמאל לטינו־אמריקאי, שהקנטה קבועה של ארה"ב והתייצבות תקופתית נגד האינטרסים שלה הם חלק מן הצופן הגנטי שלו.
בסיס-בית לחיזבאללה
איראן מילאה בדור האחרון תפקיד משונה בשמאל הלטינו־אמריקאי. לא לולה בלבד קשר איתה קשרי ידידות. הוגו צ'אבס של ונצואלה היה בעל ברית מפורש שלה, אורח ומארח של מנהיגיה ושל קציניה, שהעניק בסיס-בית לחיזבאללה בקראקאס. רווחו ידיעות שחיזבאללה פיתח עסקי הברחה ענפים של סמים קשים דרך ונצואלה. ארגנטינה הסתבכה לפני רבע מאה ויותר בפרשת הכחשה והעלמה של אחריות איראן לפיצוץ מרכז הקהילה היהודית ושגרירות ישראל בבואנוס איירס. 29 נהרגו.
אבל בעוד שהפגנות החיבה הקודמות לאיראן היו מחוות של הקנטה, עגינתן של אניות המלחמה האיראניות בנמל ריו באה ברגע קריטי ביחסים הבין לאומיים. פלישת רוסיה לאוקראינה הניבה לחץ ניכר על העולם שמחוץ לאירופה ולצפון אמריקה לנקוט עמדה. ואף כי לוח ההצבעה בעצרת האו"ם מראה תמיכה גורפת בגינוי רוסיה, הרטוריקה והמעשים מעמידים את הרושם הזה בספק.
אוקראינה מסתמכת על תמיכה חסרת תקדים מצד כמעט כל ארצות המערב. אבל מחוץ למערב, ייסוריה אינם מעוררים יותר מאהדה מנומסת. היא מעניקה הזדמנות ל'דרום הגלובלי' (מה שקראנו פעם 'העולם השלישי') להזכיר עד כמה הוא רחוק מן הדמוקרטיות המערביות.
"קול המלחמה והריאקציה"
'העולם השלישי' התארגן בתנועה של מדינות 'בלתי מזדהות' מאמצע שנות ה־50 ואילך. אי־ההזדהות נגעה רק לחברוּת רשמית בבריתות צבאיות. חוץ מזה, כמעט כל הבלתי־מזדהות היו פרו־סובייטיות, או פרו־סיניות, ואנטי־אמריקאיות. איבתן לארה"ב התגדרה בתוויות של אנטי־קולוניאליזם, ואחר כך של אנטי־ניאו־קולוניאליזם. אהדתן לברית־המועצות התלבשה בתחפושות פרוגרסיביות: "מחנה השלום" ו"סוציאליזם מדעי". אגב כך, יועצים מובחרים של משטרות חשאיות מברית־המועצות, ממזרח גרמניה ומקובה היו אורחים רצויים. צבא קובני הציע את שירותיו למשטרים שנשבעו אמונים למרקסיזם־לניניזם (אנגולה, אתיופיה).
אבל אהדתן לרוסיה הפוסט־סובייטית קורעת את המסכה. איש אינו יכול לייחס למדינה הפוטינית את תכונות ברית־המועצות, אפילו למראית־עין. רוסיה של פוטין היא לאומנית, דתית, מיליטריסטית, קפיטליסטית ומושחתת עד היסוד. אין בה אפילו הד קלוש של "קול השלום והקידמה", שמה של תחנת הרדיו הסובייטית הפומפוזית והכוזבת ששידרה לכל קצות העולם. עכשיו, היה ראוי לתחנה כזאת השם "קול המלחמה והריאקציה", ללא כחל ושרק. אף על פי כן, כמה מן הכוהנים הגדולים והקטנים של השמאל הרדיקלי מוצאים סיבה לתמוך בה (גם אגב בימין הרדיקלי, ללמדך משהו על הפתולוגיה של הפוליטיקה).
בשעה שהנשיא הסוציאליסטי של ברזיל פותח את נמליו בפני הצי האיראני, הממשלה השמאלית של דרום אפריקה עורכת תמרוני מלחמה עם ציי רוסיה וסין. הטינה העמוקה של יורשי נלסון מנדלה למערב (וגם לישראל) מובנת בהחלט לנוכח עמדת המערב כלפי משטר האפרטהייד. אבל מדוע אוקראינה צריכה לשלם את המחיר? מה מוצאים קורבנות האפרטהייד בחיקם של עריצים טוטליטריים, המדכאים את נתיניהם ורוקמים מזימות נגד שכניהם?
הודו, בשליטת ימין דתי לאומני נוקשה, מְשַׁוָה נופך רעיוני ומוסרי להשתמטותה מגינוי רוסיה. שר החוץ שלה הכריז, שעל אירופה להיגמל מ"מצב הדעת הרואה בבעיות אירופה את בעיות העולם, אבל אינו רואה את בעיות העולם כבעיות אירופה". נראה שאת נסיון רוסיה למחוק את אוקראינה מן המפה הודו חושבת ל"בעיה אירופית".
יש סיבה לחשוש מפני עימות גלובלי בין הדמוקרטיות לדיקטטורות שבו רוב העולם הלא־מערבי ימשוך בכתפיו, שוו בנפשכם את מפת העולם הנוכחית ב־1940. הודו ודרום אפריקה העצמאיות מסרבות לתמוך בבריטניה נגד היטלר, מפני שההתפשטות הנאצית היא "בעיה אירופית". אפשר שהמלחמה ההיא היתה מסתיימת אחרת.