הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
זוג שנישא בשנת 1989 והתגרש בשנת 2007 הגיע להסכם גירושים, שכלל גם התייחסות לחברה שהבעל הקים במהלך הנישואים ומנהל אותה עד היום. על-פי חוק יחסי ממון, לאישה מגיעים אחוזים משווי החברה נכון למועד הקרע בין הצדדים, ועל הבעל לשלם לה שווי זה בכספים מזומנים או בתמורה אחרת שוות-ערך, אולם במקרה זה הצדדים החליטו לחרוג מהוראות החוק והעניקו לאישה 15% מהבעלות במניות עצמן.
● העליון אישר: נישואים אזרחיים בישראל דרך הזום
כמו כן קבע הסכם הגירושים הסדר לפיו אם בתוך שלוש שנים לא תבוצע הנפקה של מניות החברה לציבור, לבעל תהיה זכות ראשונים לרכוש את המניות מהאישה בשוויין על-פי הערכת מומחה, ואם לא ירצה לממש את זכותו, האישה תוכל למכור את מניותיה לצד ג'.
ההסכם נחתם אולם לא מומש, מאחר שהצדדים ניהלו ביניהם הליכים משפטיים ביחס לתוקפו ופרשנותו, ובשנת 2014 בית המשפט מינה מומחה להערכת שווי המניות שהאישה מחזיקה עדיין.
התברר כי אם הצדדים היו פועלים על-פי הוראות חוק יחסי ממון, הבעל היה צריך לשלם לאישה בעת הגירושים סך של 15% משווי החברה במועד הקרע, שעמד על כ-4.7 מיליון שקל, כלומר כ-700 אלף שקל בלבד - אולם במועד הסכם הגירושים השווי כבר טיפס ל-14.3 מיליון שקל. בשנת 2009, כאשר הבעל יכול היה לממש את זכות הראשונים שלו לפדות את מניות האישה, היה שווי החברה כ-39 מיליון שקל, ואילו בשנת 2014, בעת שמונה המומחה, עמד שוויה על כ-80 מיליון שקל.
הבעל לא שילם, והכונס נכנס לפעולה
ההליכים בין הצדדים המשיכו להתגלגל, ובשנת 2020 ניתן פסק דין הקובע כי הבעל רשאי לממש את זכות הראשונים לרכישת מניות האישה על-פי שוויין בשנת 2014, כלומר לשלם לה סך של כ-12 מיליון שקל, ואם לא יעשה כן, ימונה כונס נכסים למכירת מניות האישה לצדדי ג'.
הבעל לא שילם לאישה, וכונס הנכסים נכנס לפעולה. הוא פעל בשלל דרכים כדי לחשוף את המניות למשקיעים פוטנציאליים, ביצע פניות יזומות למשקיעים בארץ ובעולם, בנוסף לפרסומים בעיתונות וברשת, הקים דפים עסקיים באתרים ייעודיים שתכליתם לקשר בין ארגונים ומשקיעים מהעולם לחברות ישראליות, ועוד, אך בתוך זמן מה נוכח כי מלאכתו אינה אפשרית, וכל מאמציו למצוא רוכש חיצוני למניות האישה עלו בתוהו.
על אף הצלחת החברה, כונס הנכסים טען כי משקיעים חיצוניים נרתעים מעירוב כספם בחברה, בשל התנהלותו חסרת תום-הלב של הבעל באופן ניהול החברה, שכוללת את הימנעותו מחלוקת דיבידנדים ומאידך משיכת דיבידנדים סמויים, ניהול החברה באופן חד-צדדי ורתימת משאביה לצרכיו האישיים, שליטתו על מינוי רוב הדירקטורים בחברה ועוד.
מאחר שהצדדים הגיעו למבוי סתום, ומאידך אין מנוס מפירוק השיתוף בחברה, החליט בית המשפט להעניק לאישה סעד חריג, וכפה על הבעל לרכוש ממנה את המניות בחברה.
בית המשפט עשה שימוש בסעד שנועד לסייע ולהגן על בעל מניות מיעוט בחברה שקופח על-ידי בעלי הרוב, וקבע כי ניתן לראות בהתנהלותו של הבעל כלפי האישה ביחס לחברה כהתנהגות מקפחת. במשך 16 שנה שחלפו מאז נחתם הסכם הגירושים, הבעל מערים קשיים ממשיים לממשו, ובעוד שהוא המשיך בשגרת יומו בחברה, נהנה מעמל כפיו ומפירות החברה - האישה שקועה עד צוואר בהליכים המשפטיים מולו, כשהיא לא זוכה ליהנות כלל מהמגיע לה.
בית המשפט דחה גם את טענת הבעל כי שווי החברה ירד מאז שנת 2014, וכי יש לבצע הערכת שווי עדכנית לחברה, וכתוצאה מכך פסק כי הבעל ישלם לאישה סך של 12 מיליון שקל בצירוף ריבית והצמדה משנת 2015.
