ברני מיידוף / צילום: Reuters, Lucas Jackson
ספטמבר 2008. כדור השלג של המשבר הכלכלי העולמי, שראשיתו במשבר הסאב-פריים בארה"ב, מתחיל להתגלגל. ברני מיידוף - עד אותה תקופה "המלך של וול סטריט" - מתחיל להרגיש את החבל מתהדק והולך סביב צווארו. ב-16 בספטמבר קורס בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, ואחריו גופי ענק פיננסיים מאיימים גם הם ליפול ומחולצים בידי הממשל, כמו מריל לינץ', AIG וג'יי.פי מורגן צ'ייס. משקיעים של מיידוף מכל קצוות תבל - פרנקפורט, לונדון, מדריד ואבו דאבי - מציפים את המשרד בשיחות ואומרים: אנחנו רוצים את הכסף. בקשות המשיכה מסתכמות לכדי 1.5 מיליארד דולר, אבל בחשבון של מיידוף נותרו רק 300 מיליון דולר. "ידעתי שהמשחק נגמר", הודה שנים מאוחר יותר, כשהוא כבר בבית הסוהר.
● הונאת הפונזי הגדולה בהיסטוריה באור חדש: 6 פרטים שלמדנו על מיידוף מנטפליקס
● דוקו פשע ששופך אור חדש על ההונאה הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב
מיידוף היה על סף התמוטטות עצבים. הוא החליט לכנס את בני משפחתו בפנטהאוס בניו יורק - אשתו רות, ובניו מארק ואנדרו - ולחשוף בפניהם את הסוד, שרק הוא וקומץ ממקורביו ידעו עליו עד היום. פעילות ההשקעות שלו הייתה לא יותר מתרמית פונזי. הכסף מעולם לא הושקע. התשואות הפנומנליות, 11% בשנה, היו פיקטיביות והתקבלו מכניסה של עוד ועוד מכספי המשקיעים. כך הוא עשה במשך 45 שנה, במה שהפך להונאת הפונזי הגדולה בהיסטוריה. "כבר לא יכולתי להמשיך עם ההצגה הזו", אמר מיידוף בתצהיר מצולם מבית הסוהר, שמסר בשנת 2016. בעוד מארק ואנדרו הגיבו בתדהמה וכעס, רות התבוננה בבעלה בתימהון ושאלה: "מה זו בכלל הונאת פונזי?". בניו מיהרו להסגירו ל-FBI.
על התגובה הלא תיאמן הזו - "מה זו בכלל הונאת פונזי" - סיפרה רות לג'ים קמבל, שדרן רדיו אמריקאי ומחבר הספר "שיחות מיידוף" (Madoff Talks). הספר הפך גם לבסיס לסדרה המצליחה בנטפליקס - "מיידוף - המפלצת מוול סטריט", שעלתה לשידור בתחילת השנה.
"היינו יחד בחדר ושאלתי את רות מה היו המילים הראשונות שאמרה אחרי שברני התוודה על ההונאה", מספר קמבל בראיון זום שנערך באחרונה מביתו שבגריניץ’, קונטיקט. מלבד רות וברני מיידוף, קמבל ראיין לטובת הספר גם את הבן אנדרו (שנפטר מסרטן בשנת 2014) ואת ארוסתו קת'רין הופר, את מזכירתו האישית של מיידוף במשך 25 שנים אלינור סקווילארי, לצד עוד מומחים רבים.
קמבל עבד על הספר במשך כמעט עשור, והוא פורסם לבסוף בשנת 2021. עם ברני מיידוף עצמו הוא ניהל התכתבויות שהתפרשו על פני 400 עמודים, במשך חמש שנים. "ברני ביטא שם רצון עמוק להיות מובן", מספר קמבל. "היה לו מוח מבריק שהיה לעתים בהכחשה, לפעמים שוגה בהזיות. ניסיונות שלי לקיים עמו פגישות אישיות בכלא נדחו מהטעם שאני סיכון ביטחוני".
מה הדבר שהכי הפתיע אותך אצל ברני?
"הראש שלו. לא הייתה בו חרטה. נרקיסיסטים הופכים את עצמם לקורבנות. הוא היה כותב, למשל: 'עורך הדין שלי אומר לי שאני צריך להראות חרטה'. ואז בהמשך היה כותב: 'החבר'ה האלה (המשקיעים - ה"ו) היו חמדנים. הם דרשו ממני תוצאות'. הוא היה גלוי לגבי התרמית, אמר - כן, אני פישלתי, זה היה לא חוקי וכן הלאה, אבל כל השאר היה לא פייר".
מסתרי הקומה ה-17
לכאורה, הכול כבר נאמר ונכתב על האיש שמאחורי פרשת הפונזי הגדולה בהיסטוריה, בהיקף של 65 מיליארד דולר, שהחריבה את עולמם של משקיעים קטנים לצד גופי ענק, רבים מהם של מוסדות יהודיים כמו הדסה וישיבה יוניברסיטי. 37 אלף לקוחות מ-136 מדינות השקיעו אצל מיידוף על פני חמישה עשורים. מפורסמים, משפחות אצולה אירופיות, אוניברסיטאות, מוסדות צדקה, בנקים, קרנות גידור ובתי השקעות. חלק אפילו לא ידעו שהיו מושקעים אצלו.
אך הספר והסדרה הצליחו לעורר עניין מחודש בפרשה כי הטילו זרקור על נושאים רבים שלא היו ידועים לעומקם. הם חשפו, למשל, כי מיידוף ניהל שני עסקים שונים בתכלית מבניין ליפסטיק במנהטן. בקומה ה-19 שכן עסק פיננסי רגיל ואף משגשג. בניהולו היו מעורבים הבנים, מארק ואנדרו, וגם אחיו של מיידוף, פיטר, שתפקידו היה - למרבה האירוניה - אחראי על הרגולציה. רק שתי קומות מתחת, בקומה ה-17, שכן העסק המפוקפק. בעוד הקומה ה-19 הייתה טכנולוגית וממורקת ("אפילו מסגרות התמונות היו צריכות לעבור אישור"), הקומה ה-17 הייתה ההפך הגמור, "עם טכנולוגיה של שנות ה-80. איך בן-אדם אחד מנהל שני מקומות כל-כך שונים באותו זמן? זה מטורף", אומר קמבל.
אל הקומה ה-17 איש לא הורשה להיכנס, לבד מקבוצת עובדים מצומצמת, ששוחדו במשכורות עתק ואיפשרו לאופרציה לפעול במחשכים במשך שנים. יד ימינו של מיידוף בניהול התרמית היה פרנק דיפסקלי, שכונה בידי עורך דינו "קצין ההונאה הראשי". הוא החל לעבוד אצל מיידוף ב-1975, בגיל 19 בלבד, ובסופו של דבר נפטר מסרטן ריאות בשנת 2015, בזמן שחיכה לגזר דינו.
היו עוד ארבעה אנשים שבלעדיהם ההונאה לא היה תופחת לממדי הענק שאליהם הגיעה, חבורה שכונתה "הארבעה הגדולים" (The Big Four). אלה היו המשקיעים העיקריים בקרן, ובראשם ג'פרי פיקאוור, שכונה בידי מיידוף "גם שטן, גם מלאך". הוא היה המשקיע הגדול ביותר, וגם משך מהקרן סכומים כרצונו, אך מיידוף היה תלוי בכספים שהכניס אליה. כשנחשפה ההונאה, היו בידי פיקאוור 7 מיליארד דולר, פי שבעה מהשווי נטו של מיידוף עצמו, אך לפי קמבל: "פיקאוור לדעתי לא ידע שמדובר בפונזי, אבל כן ידע שמיידוף עוסק בעניינים לא חוקיים". חלק מהכספים הוחזרו לנאמן שהופקד על השבת הכספים לקורבנות. "הייתי צריך לשמור על פיקאוור שמח. כן, שוחד, אם תרצה", כתב מיידוף לקמבל. "בטח שמעת על האמרה - שמור על חבריך קרובים ועל אויביך קרובים יותר".
הסדרה והספר גם חושפים עד כמה קיצונית הייתה הרשלנות של רשות ניירות ערך האמריקאית בהתייחסותה לעסקי מיידוף, וכן חשפו את מקורות המוטיבציה שלו - הוא גדל בצילו של אב שכשל בעסקיו והיה רדוף בידי הפחד שיהיה כישלון כמותו. ובעיקר, הם הובילו נרטיב שלפיו משפחתו הקרובה של מיידוף, רות ובניו, לא ידעו דבר על מעשיו של האב.
"כולם חושבים שהם מכירים את הסיפור, ואז אנשים נדהמים ממה שהם לא יודעים", אומר קמבל. "ברני סידר את הכול כך שייראה שהוא עשה הכול לבד. הוא רצה להגן על שותפיו ועל משפחתו. לכן אנשים הכירו רק את הצד של ברני בסיפור".
רבים חשבו, ועדיין, שהמשפחה הקרובה ידעה על הפונזי.
"משרד המשפטים חשב שהם ידעו, ה-FBI חשבו שהם ידעו, הנאמן של פשיטת הרגל חשב כך ובאופן טבעי גם דעת הקהל הושפעה מכך. ערכתי חקירה משלי והגעתי למסקנה שלא, הם לא ידעו".
בספר מסביר מיידוף את עצמו במילותיו שלו. זוהי הצצה לא שגרתית למוחו של קרימינל פיננסי מהמתוחכמים והאכזריים שידעה ההיסטוריה. "בסוף הייתי כל-כך נואש ובהזיות, שקיוויתי שתהיה מתקפה גרעינית על וול סטריט או קטסטרופה עולמית שתמחק את כל הרשומות הפיננסיות כך שאוכל להימלט", תיאר מיידוף את הימים האחרונים לפני שחשף את ההונאה בפני משפחתו. "איך זה בשביל אי-שפיות? הייתי עייף מההונאה. רציתי לגמור עם זה".
בפתק בכתב ידו של מיידוף, שצילומו מופיע בספר, כתובות בסך-הכול תשע מילים שמופנות לאנדרו ולארוסתו קתרין הופר: "אנדי וקתרין היקרים, אני כל-כך מצטער על הכול. אבא". "באותו זמן שמיידוף כתב את פתק ההתנצלות הקצר לאנדי וקת'רין", כותב קמבל בספר, "הוא שלח לי מכתבים של עמודים על עמודים בכתב ידו שמצדיקים את הפונזי. הוא לא באמת יכל לחוש כלפיהם אמפתיה".
האחים הסגירו את אביהם ל-FBI והפנו לו עורף מיידית. "הוא מת בשבילי", אמר אנדרו לקמבל. לבסוף ברני האב הוא זה ששכל את בניו. מארק התאבד בגיל 46, בדצמבר 2010, שנתיים בדיוק אחרי מאסרו של אביו. אנדרו נפטר מסרטן בגיל 48, בשנת 2014. "אבא שלי הרג את אחי מהר ואותי לאט", אמר אנדרו לקמבל.
במרץ 2009 הודה מיידוף ב-11 עבירות פליליות ונאסר ל-150 שנה. כעבור 12 שנה, בגיל 82, הוא מת בכלא. כמה חודשים לאחר מכן נמצאו אחותו של ברני ובעלה ירויים בביתם בפלורידה, בנסיבות שטרם התבררו לגמרי. הפרשה גבתה עוד קורבנות, כמו האריסטוקרט ומנהל הפיננסים הצרפתי רנה-טיירי מגלון דה לה וילושט שהתאבד במשרדו בניו יורק פחות משבועיים לאחר מעצרו של מיידוף. לקוחותיו הפסידו אצל מיידוף 1.8 מיליארד דולר. המשקיע הכי גדול של מיידוף, ג'פרי פיקאוור, נמצא מת בבריכת השחייה של ביתו בפאלם ביץ' בשנת 2009. ככל הנראה, מדובר היה בהתקף לב.
"כשאמות העסק ייסגר"
איך הגיע קמבל (67) - שדרן רדיו ואיש פיננסים בעברו - ליצור קשרי אמון עמוקים עם בני משפחת מיידוף, כולל ברני עצמו, שהפכו לספר מדובר ולבסיס לסדרת נטפליקס, שבה הוא משמש כמפיק-שותף (ראו מסגרת)? הכול קרה לגמרי במקרה.
בשנת 2011 עמד קמבל לראיין לתוכנית הרדיו שלו - Business Talk with Jim Campbell - את הסופרת האמריקאית לורי סנדל, שכתבה ספר על משפחת מיידוף ולצורך כך הייתה בקשר עם הבן, אנדרו. "היא הציעה שאדבר עם אנדרו לרקע, והתחלתי לתקוף אותו בשיחה הטלפונית מהרגע הראשון. אמרתי לו: אבא שלך נתן לך 3 מיליון דולר לקניית נכס חודשים לפני שהכול קרס, זה היה מכספי לקוחות ואתה צריך להחזיר את הכסף. הוא אמר: אתה צודק. הוא אמר שיקשיב לתוכנית ואולי יהיה איתי בקשר אחר-כך. מה שעוד קרה הוא שרות, אמא שלו, בדיוק עברה לעיר שבה אני מתגורר, גריניץ’, קוניטיקט, והוא שידך בינינו. נפגשנו לצהריים".
את הארוחה ההיא קמבל זוכר לפרטי פרטים. "זה היה בחודש דצמבר, והיינו לבד במסעדה. רות נשארה במשקפי שמש לכל אורך השיחה, עד שלבסוף הסירה אותם. הייתה בינינו כימיה טובה, וביקשתי ממנה להצטלם במגרש החנייה לאחר מכן. היא אמרה לי: יש עליך מכשירי הקלטה, נכון? מובן שלא היו. אמרתי אחר-כך לאנדי: תגיד לאמא שלך שבחיים לא הייתי נוהג כך".
היחסים בין קמבל לרות מיידוף התהדקו, היא רחשה לו אמון ובסופו של דבר גם שידכה בינו לבין מיידוף האב. "קיבלנו רשות להתכתב דרך מערכת המיי לים של בית הסוהר. אמרתי לברני: זו ההזדמנות שלך לדבר עם ההיסטוריה, אבל כל מילה שתגיד - אני מתכוון לבדוק ולאמת. והוא אמר: אני מקבל. רות ואנדי ערבים לך".
למה לדעתך רות הסכימה לדיל הזה, לשיתוף-פעולה מסוג זה עם עיתונאי?
"נפגשנו בתקופה שבה היא הייתה קרובה מאוד לאנדרו, ואנדרו היה בעדי. זה התחיל מזה שהצעתי לבלות איתה כחבר, כי היא רק עברה למקום ולא הכירה הרבה אנשים. היא נהגה לעשות הליכות בגריניץ' ואני נהגתי לרוץ שם בקיץ, אז דיברנו על זה. היא הייתה מרוסקת מההרס של השם מיידוף, והיא נלחמה על האינטגריטי שלה".
קמבל מספר דוגמה לכך שלא ידעה על התרמית, אך יש לו גם הסתייגויות קלות. "לפני שעברה לגריניץ', רות גרה בפלורידה עם אחותה ובעלה. הם הפסידו כל אגורה שהייתה להם בהונאה של ברני, והקימו עסק חדש של הסעות בלימוזינה לשדה התעופה. הם לא היו נותנים לה לגור אצלם אם ידעה. האם ידעה כמה ימים לפני הווידוי של ברני או כמה שבועות לפני? יכול להיות. ואם זה נכון, אז היא שיקרה לי קצת".
באחת השיחות שקיים הבן אנדרו עם קמבל, הוא הודה שאמר לברני שעליו לדעת מה קורה בקומה ה-17, "למקרה שידרוס אותך אוטובוס". התשובה שקיבל הייתה: "אתה לא צריך לדעת. כשאמות העסק ייסגר".
לפי קמבל, זו בדיוק הייתה אסטרטגיית היציאה שאותה דמיין מיידוף: ההונאה תמות כשהוא ימות. או אולי צריך לנסח זאת כ"אחריי המבול", שהרי התפרקות של פונזי משמעותה - תמיד - קטסטרופה.
זה קצת נאיבי לחשוב שהאב אומר לבנים - ככה זה, אין כניסה לקומה ה-17 - והם פשוט מקבלים את זה, לא? הם יכלו להתעקש להיכנס.
"לכאורה זה נכון, עד שמבינים עד כמה חזקה הייתה יכולת השליטה של מיידוף על הסובבים אותו. הוא היה בריון וזו הייתה גם בריונות פסיכולוגית. הוא שלט באח שלו, פיטר (שהיה שותף בעסק, הורשע ונאסר לעשר שנים - ה"ו), והוא גם שלט בבנים שלו (הביטוי המקורי של קמבל: He cut the boy's knees off - ה"ו). הוא עשה אותו דבר גם ברשות ניירות ערך, ה-SEC. הבוחנים של ה-SEC רעדו מפניו. הוא לא איפשר לקרנות הגידור שהשקיעו אצלו, פיירפילד, גרינוויץ', לעשות בדיקת נאותות.
"תראי, החבר'ה שהוא העסיק בקומה ה-17 היו בוגרי תיכון. אנשים לא מתוחכמים. הנשים שהוא העסיק נטו להגיע מרקע של התעללות, גם המזכירה האישית שלו (בעסק הלגיטימי), אלינור. מצד שני, הוא באמת רצה לתת לעובדים תחושה של משפחה. הוא שילם על ירחי דבש והוצאות רפואיות. הוא גם שיחד בכסף. החבר'ה בקומה ה-17 הרוויחו סכומי עתק. אני קורא לזה 'אזיקים מזהב'".
העדיף להיות שקרן ולא כישלון
העסק הלגיטימי ששכן בקומה ה-19 היה עסק משגשג ששוויו 3 מיליארד דולר. למה מיידוף לא הסתפק בזה?
"הסיבה היא פסיכולוגית. ברני נכנס להשקעות בשנות ה-60. בתחילה הוא השקיע כספים של 20 איש, הפסיד אותם, ודרך כסף שקיבל מחמו (אביה של רות - ה"ו), הוא לכאורה שילם להם את התשואות. ההפסד גמר אותו. כך התחיל הפונזי, בשנת 1962. ברני היה חייב להיות מושלם. הוא היה צריך להיות הבן אדם שמספק את הסחורה. זה היה היבריס. זה היה המוח שלו. הוא לא יכול היה להתמודד עם הפסד. לכן הכסף לא הושקע, בכלל. מרגע שהרכבת יצאה מהתחנה, כבר אי-אפשר היה לעצור אותה.
"לכן, בעיניי, זו בכלל לא תאוות-בצע שהניעה את ברני. זה היה הצורך הקומפולסיבי בשליטה, בלהיות המלך של וול סטריט. הצורך האובססיבי בשליטה בסוף יצא משליטה. ואז הוא הפסיד את הכול".
למרות הצורך העז בשליטה, למיידוף לא הייתה שליטה מלאה על ההונאה. "מיידוף היה המאסטרמיינד, ועדיין הוא נשלט וחווה מניפולציות בידי הביג-פור. הם אלה שנהנו מהתשואות הטובות יותר, במה שאני קורא לו 'רובין הוד הפוך' - לקחת מקופת המשקיעים הצנועים ולתת להכי עשירים".
דיאנה הנריקס - שרואיינה גם היא לסדרה כמחברת הספר The Wizard of Lies משנת 2011 - אמרה משפט מכונן: ברני העדיף להיות שקרן מאשר להיות כישלון. עד כדי כך הוא לא רצה להיות כמו אביו.
"זה 100% נכון. את יודעת, הסדרה מציגה גם סיפור על הילדות של ברני שתמיד מדהים אותי. הוא היה טיפוס חנון כזה, והוא לא הצליח לגרום לכך שילדה שאהב תשחק איתו. אז הוא נתן לה מטבע של 25 סנט. זה מה שעשה גם בהמשך חייו. הוא השתמש בכסף כדי לשלוט באנשים".
בדומה למוכר המרק שלא רצה למכור מרק, "סופ-נאצי" מהפרק הידוע של סיינפלד, מיידוף נהג באותו אופן. אנשים היו צריכים להתחנן בפניו כדי שיסכים לקבל מהם כסף להשקעה. זו הייתה אסטרטגיה מכוונת?
"שאלתי את מיידוף אם הוא רואה בעצמו פושע, והוא אמר: אולי זה נכון, אבל אני לא רואה זאת כך. הוא החשיב את עצמו לאיש מבריק שבנה עסק. אמרתי לו: ברני, הסיבה לכך שאתה פושע כל-כך טוב היא שאתה אנטי-פושע. אתה מתחבא, כמו הקוסם מארץ עוץ. אתה אומר לכל האנשים האלה: אני לא צריך את הכסף שלכם. אני לא רוצה את הכסף שלכם. 14 בנקים אירופיים היו מושקעים בפונזי, וכל אחד מהם חשב שיש לו בלעדיות. כשחושבים על זה, זה מבריק".
"היבריס דומה לבנקמן-פריד"
יותר מכל, בעיניי, היה מדהים לגלות עד כמה ה-SEC התרשל בתפקידו בכל הקשור למיידוף. בשנת 2006 מיידוף סיפק להם את כל פרטי ההונאה, והם אפילו לא הרימו טלפון. באותה תקופה פחות או יותר הארי מרקופולוס, מתחרה של מיידוף, ביצע חקירה משלו וסיפק ל-SEC שלל עדויות להונאה, אבל כלום לא קרה. איך אתה מסביר זאת?
"החלק הכי חשוב בספר הוא הכישלון הטוטאלי של המערכת הרגולטורית. זו אפילו לא רשלנות רגילה, בעיניי זו רשלנות פלילית, חוסר יכולת מוחלט. הסיפור שברני סיפר לי הוא זה: הם יושבים במשרד שלו ביום שישי, הוא נותן להם מספר טלפון של ה-DTCC (כלומר, Depository Trust Company), שזה הגוף שדרכו אפשר לעקוב אחר כל פעולה בוול סטריט. לו היו מסתכלים, הם יכלו גם לראות מה קורה בחשבון של הפונזי. הוא אמר לי: 'הייתי משוכנע שאני עומד להיעצר באותו סוף שבוע כי בחשבון הזה אין בכלל עסקאות. הם אפילו לא התקשרו למספר הזה'. זו רשלנות פושעת, וגם מה שקרה בג'יי.פי.מורגן זו רשלנות פושעת".
חשבון הפונזי של מיידוף נוהל ב-ג'יי.פי.מורגן. בין 2003 ל-2008 מיידוף הפקיד בין 3 ל-6 מיליארד דולר. על פי החוק האמריקאי, אם מתבצעת העברה של יותר מ-10,000 דולר ולבנק אין הבנה ברורה מדוע ההעברה התרחשה, הוא יוצר דוח פעילות חשודה, שנשלח לאחר מכן לרשויות. הצעד הזה כנראה לא נעשה עם מיידוף. במסגרת הסדר עם הרשויות, שילם הבנק סכום של כ-2 מיליארד דולר על מעורבותו בפרשה. "לבנק הייתה ההסתכלות היחידה על החשבון הזה, חשבון 703. ברני אמר להם שזה היה חשבון הוצאות תפעולי, נניח לתשלום שכר דירה. אבל מתפקידו של ג'יי.פי.מורגן, שניהל את החשבון, לוודא שלא מדובר בחשבון למטרות סחר בסמים או מכבסת כספים. זה חשבון שעברו דרכו 170 מיליארד דולר לאורך השנים, סכום עצום. פשוט עצום. הם היו אמורים להבין שמשהו כאן לא בסדר תוך 3 דקות".
איך זה קרה? לא מעט על רקע הקשרים הקרובים שיצר מיידוף עם הרשויות לאורך השנים ומעמדו המכובד בוול סטריט. הוא כיהן כיו"ר נאסד"ק בשנים 1990, 1991 ו-1993. הרגולטורים הכירו אותו וכיבדו אותו. לכן היה לו כל-כך קל לתמרן אותם.
הונאת פונזי כזו יכולה לקרות שוב? הרגולציה השתפרה מאז?
"בצד הפונזי, כן, הם השתפרו. חושף השחיתות מרקופולוס - הוא התריע והתריע והם לא הקשיבו לו בהתחלה. אבל אחר-כך ה-SEC ביקש את עזרתו. הוא לימד אותם איך להתבונן על תרמיות פונזי ולדעתו יש סיכוי של 90% שהם ידעו לתפוס את הפונזי הבא, אם הוא מתרחש בארה"ב. האם הרגולציה ככלל השתפרה? לא. בסמוך ליציאת הספר שלי, בשנת 2021, התרעתי שרובין הוד (אפליקציית השקעות), ספאקים וקריפטו - כל אלה יתפוצצו. האם הרגולציה הגיעה לשם מוקדם מספיק? לא".
עד כמה אתה מזהה דמיון בין הסיפור של סם בנקמן-פריד וקריסת בורסת הקריפטו FTX לבין מיידוף? במקרה של FTX זה לא היה ככל הנראה פונזי קלאסי, אולי גרסה של פונזי, במובן זה שהפירמידה החזיקה כל עוד אפשר היה למשוך מישהו שישקיע אחריך. גם בנקמן-פריד וגם מיידוף מיתגו את עצמם כתומכי רגולציה, "חבר'ה טובים".
"נכון מאוד, בנקמן-פריד אמר - כן, אנחנו צריכים רגולציה, אני בחור טוב, ואני נותן את כל הכסף שלי לאנשים טובים. כך הוא בנה אמון, נכון? מה ברני עשה? אותו דבר. ברני בנה אמון. אני מזהה היבריס דומה".
בשני המקרים היו סיגנלים שאותתו למשקיעים על כך שמדובר בהשקעות אמינות. ב-FTX השקיעו גופים מובילים כמו סקויה וסופטבנק. מיידוף היה יו"ר נאסד"ק, קיבל הכשר מה-SEC וחברים בכירים בקהילה היהודית המליצו עליו. איך הציבור יכול לזהות פוטנציאל להונאה?
"ברני, בסוף, נתן תשואה של 11% בשנה (90% מפעולות המסחר שלו הסתיימו ברווח, תוצאות בלתי אפשרויות - ה"ו). לכאורה זה לא מופרך, וגם קרוב למה ששוק המניות נותן, 9% בממוצע, לאורך 100 שנים. אבל שימי לב להבדל. 9% בממוצע. זה אומר ששנה שעברה המדדים נפלו ב-40% ובשנה אחר-כך הם עלו ב-30%. מה המסקנה? לעולם אל תשקיעו במשהו שאתם לא מבינים אותו. לעולם אל תשקיעו במשהו שמבטיח תשואה של השוק, אבל הוא לא בשוק, למשל חשבון חיסכון כלשהו. אל תאמינו לזה. את יודעת, ה-SEC נתן הכשר לברני. אמר שהוא בסדר גמור. לכן אני אומר: אל תשקיעו במשהו כי רופא השיניים אמר לכם. החבר'ה שהשקיעו בו לא ידעו מה הוא עושה, הם אמרו - אני סומך עליו. הוא בסדר. אם מישהו אומר לכם משפט כמו שאמרו על ברני - 'אני לא יודע איך הוא עושה את זה' - תברחו משם. התשואות של ברני היו תמיד בזווית של 45 מעלות, כלומר - תמיד בתנועה למעלה. זה פשוט בלתי אפשרי".
אחרי קיום הראיון עם קמבל, לפני כמה חודשים, המשכנו להתכתב בנוגע למהפכה המשפטית בישראל והחשש מפני התערערות התשתית הדמו קרטית כאן. הוא כתב לי שהוא עוקב אחר האירועים וחש דאגה נוכח האיום על הדמוקרטיה. הוא אף הוסיף שלו ברני מיידוף היה בחיים היום, ולמרות העובדה שבגד באחיו היהודים כשהפיל רבים מהם בפונזי, "הוא היה מודאג מאוד ממה שקורה היום בישראל".
מה בעיניך המסר העיקרי מהסיפור של מיידוף?
"את יודעת מה המסר הכי גדול? תשכחו מהזבל הפיננסי, המורכבות, ההשקעות. בסוף, זו אגדה מוראלית. ובסוף זה סיפור שייקספירי, נכון? זו טרגדיה. את יודעת, הקדשתי את הספר לאבא שלי כי ברני גדל בצל הכישלון של אביו. הוא לא פיתח מצפן מוסרי. אבא שלי הוא האדם הכי מוסרי שאני מכיר והוא היה איש עסקים מצליח. קיבלתי ממנו את היסודות האלה. עבורי זו השורה התחתונה".
"אף אחד לא ידע מי אני, אבל לא הסכמתי לתת לנטפליקס זכויות על התסריט"
כמה ימים לפני שהספר שלו על מיידוף יצא לאור, התראיין ג'ים קמבל לתוכנית הבוקר של ערוץ CBS. "היה לי חלום שבתוך שנתיים מהיום הזה, אולי מישהו יעשה סרט דוקומנטרי על בסיס הספר", הוא מספר, "השגתי סוכנת והיא אמרה - אנחנו פונים ישירות לנטפליקס. נשיג לך את הבמאי הכי טוב ואת הדיל הכי טוב".
הדיל עם נטפליקס התקדם והם ביקשו את הזכויות על הסרט או הסדרה. "ואני אמרתי - ותזכרי, אף אחד לא ידע מי אני - אני לא נותן את הזכויות. הם חזרו אליי ואמרו שזה לא מקובל. אמרתי לסוכנת שלי, קייטי, לומר להם שאנחנו בחוץ. היא דיברה עם במאי הדוקו-פשע הנודע ג'ו ברלינר (שהפיק בין היתר את הסדרה על ג'פרי אפשטיין וביים את הסדרה על הרוצח הסדרתי ג'פרי דהאמר ששודרו בנטפליקס - ה"ו) שהתעניין בפרויקט ושכנע את נטפליקס לסגת.
"נטפליקס רצו ללכת על זה כי ג'ו רצה ללכת על זה. הוא מעולם לא עשה דוקו-פשע פיננסי ואף אחד בצוות לא הכיר את התחום, אז במשך שלושה חודשים רק לימדתי אותם את החומר. לא כל הסדרה הסתמכה על הספר שלי. היו מקורות נוספים, אבל בסך-הכול היא הייתה מאוד נאמנה למקור".
לפי קמבל, ברלינר רצה לכלול בסדרה סצנה שבה מפתיעים את רות מיידוף עם מצלמות מחוץ לביתה, אבל "אני אמרתי שאני לא עושה את זה. רות ואני כבר לא בקשר, אבל לא הייתי לי שום כוונה ללחוץ עליה להופיע בסרט, או לגרום לה לרגשות אשם. ממש לא".
הקשר בין הפונזי של מיידוף לקריסת סיליקון ואלי בנק
"לולא משבר 2008, ייתכן שמיידוף עדיין היה בעסקים", סבור ג'ים קמבל. במילים אחרות, משברים כלכליים הם בדיוק העיתוי שבו מתפוצצות הונאות כדוגמת הפונזי של מיידוף. ראינו זאת באחרונה גם עם נפילות בתחום הקריפטו, כמו הבנק צלזיוס והבורסה FTX של סם בנקמן-פריד שהתגלו בהן הונאות, לכאורה. וורן באפט, למשל, נהג לומר: "כשהגאות תעלה, נדע מי שוחה בלי תחתונים".
ייתכן שגם כעת אנחנו על סף משבר, וקיבלנו איתות לכך בשבוע החולף עם קריסות הבנקים האמריקאים סיליקון ואלי בנק (SVB) וסיגנצ'ר בנק. ברקע קריסת SVB עומד גל העלאות הריבית המואץ בארה"ב שהתרחש לאורך 2022 והמשיך השנה. העלאות הריבית הכבידו על עסקיהם של הסטארט-אפים, הם התחילו לבקש למשוך כספים מהבנק, והוא בתורו נכנס גם כן לקשיים כלכליים ושחרר על כך הודעה. התוצאה הייתה תופעה שמכונה "ריצה אל הבנק" - חברות רבות ביקשו להוציא את הכסף בתוך זמן קצר, עד שלבסוף הבנק קרס.
קמבל מחדד כי המקרה של SVB הוא כמובן לא פונזי, אבל "בנקים הם הונאות פונזי חוקיות, כי מותר להם להחזיק רק שבריר מהחסכונות שיש לכלל הלקוחות. זה אומר שכשיש אובדן אמון פתאומי בבנק וכולם מנסים להוציא את הכסף משם במהירות, הם הופכים בבת אחת לחדלי פירעון, למרות שהבנק עשוי להיות רווחי. בהונאות פונזי לא חוקיות (שבהן הפקדות משקיעים מממנות את התשואות - ה"ו), חייב להיכנס יותר כסף חדש מאשר כסף של משקיעים שיוצא, או שהפירמידה קורסת, כפי שקרה עם מיידוף".
הוא גם מוסיף כי קריסת הבנק היא "עוד דוגמה להתעוררות באיחור של הרגולטורים. הם מגיעים רק כדי לנקות את הבלאגן. אפשר היה לצפות את זה מראש". בשלב זה הבטחת הממשל האמריקאי היא להחזרת הכסף במלואו לכל בעלי הפיקדונות, דרך מוסד בנקאי מגשר, ולא על חשבון משלם המסים.