נשיא ארה''ב ג'ו ביידן נושא דברים השבוע לאחר קריסת הבנקים / צילום: Reuters, EVELYN HOCKSTEIN
מה היה קורה אם נשיא ארה"ב היה מחליט בספטמבר 2008 למנוע את התמוטטות ליהמן ברדרס, בנק ההשקעות הענקי, על יסוד ההנחה המפורסמת של
"גדול מכדי ליפול"?
לא ריאלי, לא מעשי, לא רלוונטי. אבל בכל זאת, הבה נניח שליהמן לא הייתה קורסת, והפאניקה של 2008 הייתה נמנעת, או מצטמצמת. או אז לא היה מתחולל מה שהאמריקאים קוראים "המיתון הגדול", הלוא הוא המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הגדול של שנות ה־30.
● "זו רכבת הרים, הקמנו חדר מלחמה": משרדי עורכי הדין הישראלים מתמודדים עם קריסת הבנקים
● 3 לקחים שארה"ב לא למדה מהמשבר הפיננסי של 2008
אמריקה הייתה נראית אחרת, העולם היה נראה אחרת. סדרה של משברים מערכתיים הייתה נמנעת. אפשר אפילו לטעון כי מאורעות פוליטיים קריטיים לא היו מתרחשים. אפשר שברק אובמה ודונלד טראמפ לא היו עולים לשלטון. אפשר שארה"ב לא הייתה מאבדת הרבה מכוחה ומהשפעתה לטובת סין, רוסיה ואיראן.
וההפך: אפשר גם שהקונגרס של ארה"ב לא היה נדרש למאמץ חקיקה דרמטי כדי למנוע את הקריסה הבאה. היא הייתה מגיעה. עובדה, 14 שנה וחצי לאחר ליהמן, היא אומנם הגיעה.
החוק ה"סוציאליסטי"
מחלצי הטראומה של ליהמן נולד החוק המכונה על שם שני יוזמיו, דוד ופרנק, אשר אושר ב־2010, השנה השנייה של נשיאות אובמה.
השנתיים שלאחר ליהמן העניקו שיעור מאלף בפוליטיקה אמריקאית. הן ביטאו את הפוטנציאל שלה, אבל גם רמזו על עקרותה. התמוטטות ליהמן, שהתרחשה תחת נשיא רפובליקאי, העניקה לדמוקרטים ניצחון בחירות סוחף ושליטה על כל חלקי המערכת הפוליטית. הם ניצלו את הרוב, כדי לאמץ מספר חוקים היסטוריים, שהיו שנויים במחלוקת מרה. העזתם עלתה להם ביוקר אלקטורלי רב.
דוד־פראנק, כתבו יוזמיו, נועד "לקדם את יציבותה הפיננסית של ארה"ב באמצעות שיפור אחריות הדיווח והשקיפות במערכת הפיננסית, לשים קץ להיגיון של 'גדול מכדי ליפול', ולהגן על משלמי המסים באמצעות סיום של חבילות חילוץ".
הבנקים שנאו את החוק הזה. בעיני מבקריו הוא היה "סוציאליסטי", הגביל תחרות חופשית, והיה לא־הוגן ולא נחוץ. אפילו כמה מיוזמיו התחרטו על חלקים ממנו. הוא מילא תפקיד בהתמוטטות הרוב הדמוקרטי בקונגרס בבחירות שהתקיימו שלושה חודשים לאחר חתימתו. שבע שנים אחר כך, בחודשים הראשונים של טראמפ, רוב גדול נמצא בקונגרס להחלשת החוק.
לא הבנק של "אבא ואמא"
השבוע, למחרת התערבותו של ממשל ביידן להצלת מפקידיו של בנק סיליקון ואלי (SVB), הסנאטורית אליזבת' וורן כתבה ב'ניו יורק טיימס': "איש אינו צריך לטעות בהבנת מה שהתרחש בימים האחרונים במערכת הבנקאית שלנו. התמוטטויות הבנקים האחרונות הן תוצאה ישירה של החלשת הכללים הפיננסיים".
וורן היא המבקרת הנמרצת ביותר של וול סטריט בוושינגטון. הרפובליקאים הכשילו ב־2011 את מינויה למנהלת הראשונה של המשרד להגנת זכויות הצרכנים, אשר קם מכוח חוק דוד־פרנק. היא התמודדה אפוא בהצלחה על מושב בסנאט ב־2012 מטעם מדינת מסצ'וסטס.
וורן חזרה והזהירה מפני תאבונם של בנקים לקבל עליהם סיכונים מרחיקי לכת בידיעה שהם לא יידרשו לשאת באחריות להחלטותיהם. היא אינה מבקרת את ממשל ביידן על עצם החלטתו להציל את כל הפיקדונות ב־SVB, אבל גם אינה מתפעלת מהם. סוף סוף, מפקידי SVB לא היו "אבא ואמא מחנות המכולת". הם היו יזמי טכנולוגיה נועזים וחמדנים. הם לא היו חייבים להתפתות ל־SVB.
ב־48 השעות הגורליות של סוף השבוע שעבר, בין קריסת SVB לבין פתיחת שבוע העבודה והמסחר, לחץ כבד עלה מעמק הסיליקון על הממשל. היה אפשר למצוא את עקבותיו העמוקים בחשבון הטוויטר של המיליארדר ביל אקמן (BillAckman@), מנהל קרן הגידור Pershing Square. קריאת ציוציו הארוכים מאוד והאזנה לדיוני טוויטר שבהם השתתף מלמדות על שיעורי החרדה ואי־הוודאות שפקדו את המערכת הפיננסית לפחות במחצית הראשונה של סוף השבוע.
אקמן חזר והזהיר מפני סוף העולם, אם הממשל לא יזדרז להודיע כי כל כספי המפקידים יועמדו לרשותם החל מיום ב'. החוק מבטיח פיקדונות רק עד רמה של 250 אלף דולר, מה שהיה משאיר 97% מן הכספים מחוץ להשג ידם של המפקידים. חברות ההזנק של עמק הסיליקון היו מתחילות להתמוטט ביום ד' מאין להן היכולת לשלם את שכר עובדיהן או את שכר הדירה.
המשחק מכור, אבל למי?
סביר להניח שאקמן דאג לבריאותה של המערכת כולה מסיבות פטריוטיות. אבל הוא דאג ללקוחותיו בעמק הסיליקון שהיו ממפקידי SVB. אין שום דבר לא לגיטימי בדאגתו. כיוצא בזה אין שום דבר לא לגיטימי בעובדה שאקמן תרם 600,000 דולר למפלגה הדמוקרטית ב־25 השנה האחרונות.
אבל המספרים האלה ירדפו את ממשל ביידן בחודשים הבאים. שלושה מן הטוענים הרפובליקאים לנשיאות, בהם דונלד טראמפ, כבר מבקרים את הצלת המפקידים. במובן הזה, היוצרות התהפכו באמריקה. נושאי הדגל הבולטים ביותר של מפלגת הימין פונים אל מיליוני מצביעים ממעמד הביניים הנמוך, המשוכנעים שהמשחק מכור לאליטות הליברליות של קליפורניה ושל ניו יורק.
כמובן, נושאי הדגל האלה מתנגדים לחקיקה מחמירה, או לחקיקה כלשהי. התערבות הממשל לטובת המפקידים הייתה כרוכה באירוניה. תחילה הממשל השתדל להרגיע באמצעות הקטנת תיאור הסכנה הנובעת מקריסת SVB; אחר כך הוא הצדיק את ההתערבות בתיאור גודל הסכנה.
לקחי העבר צריכים להעניק השראה להווה. אבל זה לא פשוט, מפני שצריך לבחור את הטראומה הנכונה. כל הפוליטיקאים חיים בצל הטראומות של נעוריהם, או של הוריהם. מסף ההתמוטטות של 1907 נמסר הכדור לפאניקה של 1923, שמסרה את הכדור למפולת של 1929, שכידררה אל סף התמוטטות הבנקים ב־1933, שהעבירה אל התמוטטות הבורסה של 1987, שמסרה למשבר אסיה של 1998, שהעבירה אל התפקעות בועת ההיי־טק של 2000, ששיגרה את הכדור אל הפינה העליונה של 2008.
הטראומות מלמדות דבר והיפוכו. לאחר מעשה אנחנו יודעים שהכול היה מובן מאליו, כולל החטא הקדמון ותרופת הפלא. זה קורה לא פעם רק לאחר שעשן עולה מן ההריסות.