הפגנות נגד המהפכה המשפטית בחיפה / צילום: דרור גלבוע
לקראת סוף השבוע ה־12 ברצף להפגנות המחאה נגד המהפכה המשפטית, שכבר הוציאו לרחובות מאות אלפי בני אדם בכל שבוע, אפשר כבר לזהות דפוס אחד ברור: בהיעדר תכנון עירוני שמייצר כיכרות עירוניות פעילות, המחאות מתכנסות, מתפרצות או מתארגנות במקומות שונים ומשונים, כולל מרכזים מסחריים וצמתים שלא נודעו בעבר כמוקד למחאות.
● יום המחאה: מפגין בן 80 הותקף ברשל"צ; איילון דרום נחסם לתנועה
● מחאות בוועדת רמ"י: שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף נאלץ לרדת מהבמה
● הנתונים מגלים: רק 4% מהדירות שהוגרלו בשנה שעברה קיבלו היתר בנייה
המיקומים שבהם נערכות ההפגנות פותחים פתח לוויכוחים ארוכים באשר לשאלת מספר האנשים שמשתתפים בהן, וגם מדגימים את הקשיים שאיתם מתמודדים מובילי המחאה וגם המשטרה שמנסה למנוע חסימות צירים.
בתל אביב: כיכר רבין סגורה, כיכר הבימה קטנה מדי
פרופ' מעוז עזריהו, מומחה לגיאוגרפיה תרבותית מאוניברסיטת חיפה, סבור שההשתלטות על רחוב קפלן התחילה בכלל מהעבודות על הקו הירוק של הרכבת הקלה, שבעטיין נסגרה כיכר רבין כמעט לחלוטין. לדבריו, "בכיכר רבין נערכו תמיד ההפגנות הפוליטיות, אז עכשיו זה נע לכל מיני מקומות אחרים".
ההפגנה המיתולוגית בעקבות טבח סברה ושתילה ב־1982 קיבעה בתודעה את המספר "400 אלף" כמקסימום שהכילה הכיכר, אולם עזריהו כלל אינו בטוח בכך שכיכר רבין יכולה להכיל מספר כזה של אנשים: "ראיתי את מסמכי התכנון של הכיכר, והחשבון היה שכאשר היא מלאה היא יכולה להכיל 160 אלף איש. איך הגיעו ל־400 אלף איש? בהערכות. גם היום קשה להעריך כמה יש במקומות האחרים. הכוח נמדד בגודל ההפרעה או השיבוש - כמה שעות אנשים עומדים תקועים בפקקים".
ד"ר יודן רופא, אדריכל ומתכנן ערים מהמסלול לתכנון עיר ואזור במחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון, אומר כי "צומת קפלן־השלום־בגין והמפגש עם נתיבי איילון, זו ממש נקודת האפס של המטרופולין, ולכן נכון שאם כיכר רבין הייתה פנויה אולי היו עושים שם את ההפגנות - כי זה מהדהד היסטורית - אבל הבחירה בקפלן מתאימה. חוץ מזה, שם נמצאות קריית הממשלה והקריה, וכל ההייטקיסטים עובדים למעלה ויכולים לרדת להפגנות.
"הבעיה שזה לא מקום מעולה להפגנות כי אין שם מרחב שכולם יכולים להתקהל בו. כדי שאנשים ירגישו את הביחד של להיות בהפגנה צריך מרחב קעור, ואת זה באמת היה בכיכר רבין ואין את זה בקפלן. כי הכיכר נבנתה ככזו, בעידן שהפגנות ועצרות אחד במאי היו באופנה. היום אין כיכר מטרופולינית, והם פתרו את זה באמצעות מסכים ורמקולים לאורך קפלן".
"אגב, דרך בגין הייתה יכולה להיות יותר טובה להפגנות: אפשר להכניס בשקט שני מיליון איש בין צומת החשמונאים לשאול המלך. אבל השיקוע בכביש גוזל שטח".
לפעמים יש גם יתרון בכך שהכיכר לא גדולה מדי, מציין רופא. "אם לא באים הרבה אנשים, לפחות זה לא נראה ריק. כיכר טיאננמן, כיכר תחריר, הכיכר האדומה - אלה מקומות ענקיים, אין לנו כאלה בארץ. כשכיכרות הופכות גדולות מדי אז ביום־יום הן הופכות להיות לא נעימות ולא שימושיות כי יש מרחקים גדולים ללכת מצד לצד". יש יתרונות גם להפגנה ברחוב: "בפריז כשיש הפגנות גדולות הולכים לשאנז אליזה. בוושינגטון הבירה, המול הוא המקום להפגנות - בהשבעה של אובמה היו יותר ממיליון איש".
מחוץ לתל אביב: לא בלב העיר כדי למנוע עימותים
מאז השבוע השלישי של ההפגנות החלו להתפתח מוקדים קטנים יותר בכל הארץ, ובמקומות מפתיעים. בפתח תקווה, למשל, ההפגנות מתקיימות בכיכר גורן - זכר לימים שבהם הפגינו שם נגד מנדלבליט (לאחר שהמשטרה אסרה עליהם להפגין מול ביתו הפרטי). בבאר שבע מדובר ברחבת המשכן לאמנויות הבמה ובחיפה ברחבה הקטנה יחסית של מרכז חורב - משם התפשטו ההפגנות לכל הכבישים הסמוכים.
בנתניה ההפגנות אינן מתקיימות בכיכר העצמאות במרכז הוותיק של העיר, אלא ברחבה של קניון עיר ימים בדרום העיר. היא הפכה לאחד ממוקדי ההתכנסות הגדולים בשרון, שמאכלס בכל מוצאי שבת אלפים רבים של מפגינים. "אם היו עושים את זה בכיכר העצמאות זה היה יכול לייצר עימותים, אז קבעו את זה במקום שיש רחבה מספיק גדולה, ויש מספיק חניה וזה מתאים גם למי שמגיע מחוץ לעיר", אומרת שרון בנד מחברת "Urband", העוסקת בתכנון עירוני ובפיתוח אסטרטגיה עסקית ושיווקית.
בראש העין המצב דומה. לדברי בנד, "גם ראש העין היא עיר סגרגטיבית. יש עיר ותיקה שהיא מאוד ליכודניקית, שכונות שנבנו בשנות ה־90 ושכונות חדשות, ויש שונות מאוד גדולה ביניהן, אז ברור היה שאם רוצים לרתום את החבר'ה הצעירים שיש להם ילדים קטנים, צריך לעשות את זה בשכונות החדשות ורתמו לשם כך רחבה של מרכז מסחרי, וגם קבעו את המחאה לשעה שאחרי שאוספים את הילדים בשישי בצהריים".
לדברי ד"ר רופא, "כיוון שהפכנו להיות חברה 'מפורברת' אז אין ממש מקומות שמצטברים בהם הרבה הולכי רגל, אז המקומות היותר סבירים הם חניון או רחבה של קניון. יש גם עניין סוציולוגי של מאין מגיעים המפגינים. לפני 50 שנה אולי ההפגנות היו מתקיימות ברחוב הרצל בחיפה אבל היום המפגינים ברובם נמצאים על הכרמל".
הצמתים: "להגדיל נראות ולחסום את התנועה"
נוסף למרכזים המסחריים, יש הפגנות וחסימות גם בצמתים של כבישים ראשיים. רופא אומר כי "מארגנים רוצים קודם כול שיראו את ההפגנה כמה שיותר אנשים אז מחפשים מקומות מרכזיים מבחינת תנועה עוברת, ואם אפשר גם לחסום את התנועה העוברת, אז עוד יותר טוב, כי זה מכניס עוד יותר לתודעה את קיומם. יש כאן כמה כוחות שעובדים: שיהיה מרכזי אבל לא גדול מדי, למשטרה יש אינטרס שלא יפריעו.
"יש גם לוקיישנים שנבחרים בגלל הסמליות. לעמוד מול משהו ולצעוק. זה כמו ההפגנות בבלפור, או מול הבתים הפרטיים של השרים, או ליד בית המשפט העליון והכנסת", אומרת בנד.
"הפיזור ברחבי הארץ נועד לרתום עוד אנשים שלא מגיעים היום למוקדים העיקריים, ולהקל עליהם להגיע. המסע מהחגורה השנייה של גוש דן למוקד ההפגנות בקפלן זה סיפור של שעות - לארגן בייביסיטר ולמצוא איך להגיע. כך החליטו לאפשר לעשות את זה ליד הבית. מרגש אותי שאנחנו חוזרים לאגורה היוונית ומוצאים מחדש את כיכרות העיר. מקנים ממד שהיה מאוד מנוון למרחב הציבורי", מסכמת בנד.