פרויקט בנתניה ''הבנייה משקפת תהליכים כלכליים, תרבותיים וחברתיים'' / צילום: Shutterstock
מעשה בראש עיר בת כמיליון וחצי תושבים במזרח אסיה, שהגיע בראש משלחת לסיור במודיעין. בסיום הסיור הוא שאל את מהנדס העיר צחי כץ כיצד ילד שחוזר מבית ספר יכול לזהות את הבית שלו ללא המספרים שעל הבתים. "אני חושב שזה אומר הכל", מסכם כץ - המכהן גם כיו"ר איגוד מהנדסי ואדריכלי ערים - את הסיפור.
● 90 יום מאז הקמת הממשלה: מה קרה להבטחות הגדולות בתחום הדיור | בדיקת גלובס
● אלפי מתווכים עזבו השנה את המקצוע, ובמשרד המשפטים מקדמים רפורמה בענף | בלעדי
מדוע רוב השכונות החדשות בישראל נראות אותו הדבר? מדוע כשאנו חורשים את הארץ מצפונה לדרומה, מנהריה וכרמיאל ועד אשקלון, באר שבע ודימונה, אנו נתקלים בהעתקים של אותה שכונה בשינויים קלים בלבד?
הדפוס החוזר: בבנייה ממשלתית וגם בבנייה פרטית
"התכנון האחיד הוא חלק מהדפוס החוזר של התכנון בישראל", אומרת עדנה לרמן, לשעבר יו"ר ארגון המתכננים. "בשנות ה־50 וה־60 היה ניסיון שהוביל משרד השיכון למצוא שכונות ודגמי מגורים התואמים תנאים מקומיים. כך היה בבאר שבע, בערד ועוד. כאשר הבנייה עברה לשוק הציבורי, השיקולים הכלכליים הובילו ליצירת דגמים אחידים החוזרים על עצמם ללא קשר למאפיינים המקומיים".
בשנות ה־80 וה־90 עבר השוק בהדרגה משליטה של חברות ממשלתיות והסתדרותיות לשליטה של השוק החופשי. "כיום הבנייה מובלת בעיקר על ידי קבלנים המחפשים את שורת הרווח, וגם אם המערכת הציבורית יוזמת אותה - היא עצמה נכנעת לשיקולים אלה. במיוחד לאור הצרכים ההולכים וגדלים והגידול המשמעותי של האוכלוסייה", מוסיפה לרמן.
"הנזק הנגרם מכך הוא ניכור של האוכלוסייה לסביבת המגורים והחיים, עקב אובדן זהות מקומית. יש חוסר בהתייחסות למאפיינים המייחדים סביבה עירונית אחת מהשנייה, והתעלמות מהקשר לסביבה הטבעית ולתנאי המקום - בנגב או בגליל בסביבה החופית או בהר. במקרים רבים המרחב ציבורי חסר זהות ואינו יוצר רחוב עירוני ואזור פעילות אקטיבי", אומרת לרמן.
אבל בסופו של דבר, לרמן סבורה שענף הבנייה אינו מנותק מההוויה הישראלית והבית הישראלי ושהוא מייצג נאמנה של החברה. "הבנייה משקפת תהליכים כלכליים, תרבותיים וחברתיים ואפשר לומר שדמויות ערינו ובתינו משקפת את דמות החברה שלנו", היא מסכמת.
זו אולי הסיבה לגעגועים של אנשים אל ערים ותיקות ורחובות עירוניים המאפשרים לאנשים לחוות את הסביבה בהליכה רגלית. לרמן גם מציינת את החיפוש אחרי זהות מקומית ייחודית, שבא לידי ביטוי בהעדפת בנייה ותיקה דוגמת תל אביב הישנה, יפו, שכונות בירושלים ועוד. נוכח ההעדפה הזו, גם המחירים בשכונות הללו גבוהים מאוד.
כץ מסכים עם לרמן ואומר כי "התכנון ההומוגני מתרחש כבר כשני עשורים במדינה. אני מהנדס העיר מודיעין כבר 10 שנים, והגעתי לעיר שהיא מאוד 'שטנצית', מאוד הומוגנית, ואני לא מתבייש לומר שזו אחת מהביקורות שיש לי על החלק הוותיק של העיר".
כץ מזכיר שגם במדינות אחרות התכנון הוא אחיד למדי. "גם בהולנד, אם אתה יוצא מאמסטרדם, אתה יכול לראות תופעה כזו", הוא אומר. בכל הקשור לישראל, סבור כץ, ששורש הבעיה נעוץ בממשלה, וליתר לדיוק במשרד השיכון וברמ"י. לדבריו, "רוב השכונות החדשות שמוקמות היום בישראל הן על קרקע של המדינה, ורמ"י היא מנהלת הקרקעות הגדולה במדינה. המדינה הרחיקה לכת אפילו ויצרה את הוותמ"ל, ששם כופים עליך את התכנון מעל לעירייה ולוועדה המקומית. אז יש כאן שטנץ וייעול, אבל גם פרוגרמה קשוחה של מינהל התכנון ולאורך השנים השתמשו באותה פרוגרמה.
"רק לאחרונה החליטו לחשוב קצת על עירוב שימושים. קח את חריש למשל, שהתחילה להיבנות שנים אחרי מודיעין - כאילו לא למדו כלום ממודיעין. ולפתע 'גילו' במשרד השיכון, שמדינת ישראל היא לא רק שטוחה, ושיש מקומות עם הרים ועם טופוגרפיה. אז עושים תדריך תכנון במקומות משופעים. לא נותנים לכל אדריכל לתכנן מה יהיה בשכונה שלו, אלא מוציאים לו תדרוך. כל הדברים הללו מייצרים הומוגניות. הדבר הבעייתי יותר בעיני הוא, שהדברים הללו צומחים לגובה, כי כל עוד הם נמוכים אז פחות רואים אותם, אבל כשהם צומחים לגובה הם הרבה יותר בולטים בשטח".
המתכננים: מספר קטן של חברות מתכננות בכל מקום
רבים שעמם שוחחנו לצורך כתבה זו, סבורים שלאדריכלים ולמתכננים חלק גדול בשעתוק שאנחנו עדים לו. כץ: "המדינה שוכרת את משרדי התכנון וכל שנה־שנתיים היא עורכת מכרז בין מתכננים, יוצרת לעצמה בנק של חברות מתכננות, שכולל את כל בעלי המקצוע בתחום תכנון התשתיות והדרכים.
"כשיש לך מספר קטן של חברות כאלה, שברגע נתון הן אלו שרשאיות לספק לרמ"י ולמשרד השיכון שירותים, אתה יכול למצוא את אותה חברה מתכננת שכונות בחריש, בקצרין, במודיעין ובנתיבות, והיא עושה את אותו המוצר. היזמים רוצים את התכנון הכי יעיל והכי כלכלי, כי הם רוצים להרוויח כסף ".
האדריכלית אורנה אנג'ל, יו"ר התאחדות האדריכלים ובוני ערים, בוחרת מילים קשות: "הרפורמה בחוק התכנון והבנייה (תיקון 101 לחוק) הביאה לכך שלכאורה אם אתה עומד בתנאי התב"ע, אף אחד לא אמור להגיד לך שום דבר.
"אבל הרפורמה אינה מיושמת בחלק גדול מהיישובים, והתוכניות נדונות בוועדות התכנון והבנייה, שאין בהן הרבה אדריכלים טובים כי השכר לא מעודד את הטובים להגיע. כל מיני הנדסאים שלמדו כמה סמסטרים, נותנים לך הערות בנושאי תכנון. מדובר בקרבות התשה בלתי פוסקים עם האנשים הלא מקצועיים שבודקים את התוכניות, עם יועצי הבטיחות שמופקדים על התוכניות, שחושבים שבטיחות זה הדבר הכי חשוב במדינה שלא דורשת מינימום של אחריות מהתושבים שלה".
לאדריכל ישראל גודוביץ, מי שכיהן כממונה על תכנון כפרי במשרד השיכון בין 1967 ל־1975 ("המדינה הפכה אז להיות עצומה, ויכולת לתכנן את כל המרחב מקצרין ועד לשארם א־שייך. אתה יכול להבין מה זה?"), יש סיפור שלדעתו מתמצת את כל הבעיה של התכנון הישראלי.
"ב־1973, לרגל 25 שנות המדינה, הוצגו בתערוכת 'התעשייה והמשק', דגמים של דירות בגודל אמיתי, שמה שהיה חדשני בהן הוא המרחב הגמיש שלהן, שנועד לתת לדיירים אפשרויות של שינויים פנימיים בקלות יחסית", מספר גודוביץ. לדבריו, תכנון גמיש הוא עדיין מטרה רלוונטית. "המגורים שלנו מסתובבים במעגל - מתחילים לבד, לאחר מכן בני זוג, לאחר מכן ילדים, הילדים יוצאים מהבית וחוזרים להיות זוג. זה האתגר הגדול. להתאים את הדירה למעגל הזה", מסביר גודוביץ'.
הוא ניסה ליישם את המסקנות מאותה תערוכה בצורה של הקמת פרויקט לזוגות צעירים שכלל מבנים תלת־קומתיים בפרויקט בגני סביון באור יהודה. בשלב הראשון נבנתה רק קומת הקרקע, שבה נבנו מטבח, שירותים וסלון, וקומה ראשונה שבה נבנה חדר השינה של הזוג. בעלי הדירות יכלו עם התרחבות המשפחה להקים גם את הקומה שלמעלה.
ואולם הפרויקט הזה נותר כמעט יחיד מסוגו. המערכת המשיכה להעדיף לבנות מבנים אחידים ודירות אחידות. "מכאן מתחילה הבעיה, כי אין חיה כזו סוג של דירה שתענה על הצרכים של כולם", חורץ גודוביץ'.
ולבסוף מגיעות ועדות התכנון והבנייה. גודוביץ אומר שבוועדות הללו יושבים "אדריכלים שלא תכננו בניין אחד מימיהם", שמדכאים יצירתיות תכנונית ובפועל מחזירים את האדריכלים לבנייה הסטנדרטית. "מהרחפנים שהעלו מעל ההפגנות האחרונות יכולת לראות כמה שהשכונות מכוערות", הוא אומר.
היזמים: "חוסכים אפילו בידיות של הדלתות"
גם ליזמים, טוענים המתכננים, יש חלק בתכנון השבלוני. "האדריכלים היום הם כנועים וקנויים", סוער גודוביץ'. "בכל פעם שאדריכל בא ליזם ומציע לעשות משהו קצת אחרת, שיעלה שקל למ"ר יותר מאשר הבנייה הסטנדרטית - מיד היזם שואל אותו: 'אתה רוצה לרושש אותי?' והאדריכל חוזר לתכנן קוביות.
"יש גם בעיה שמחירי הקרקע מאוד גבוהים, ובמקומות מסוימים במרכז הם יותר גבוהים מהבנייה. אז אתה רואה את היזם לוחץ לבנייה הזולה ביותר וחוסך גם בידיות של הדלתות".
אנג'ל: "תיכנס לדיונים של חברות יזמות גדולות בארץ. שלוש וחצי שעות מדברים על הכסף ורבע שעה או חצי שעה מדברים על תכנון. אין שום דיון על איכות או על אלטרנטיבות תכנוניות, אלא על דבר מוגמר, שזה הכי רחוק מהמהות של האדריכלות. אף אחד לא מבקש ממך אלטרנטיבות וגם לא משלמים לך על אלטרנטיבות, כי מצפים ממך לעשות את התכנון החזרתי הזה, שגם יוצא הכי זול".
גם בחו"ל היזמים חותרים להשגת רווח.
"יש חברות ישראליות שפועלות גם בחו"ל והן יודעות היטב כיצד מתקיימים שם הדיונים. כשמדברים על 'איכות' בחו"ל, מדברים על יותר כסף, מה שבכלל לא קיים אצלנו. שלא לדבר על זה שבהרבה מקומות בעולם, התכנון נמצא במשרדי תרבות ולא במשרד הפנים, שמטפל יום אחד ברישיונות נשק ויום אחר בתכנון ובנייה. אחר כך העבירו למשרד האוצר, שזה עוד יותר גרוע במדינה שבה חושבים רק על כסף. בצרפת ובמדינות סקנדינביה, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, הדיון על איכות הוא מובנה.
"עניין אחר, שגם הוא קשור לכסף, זה הדרישה של החברות מהאדריכלים שיעשו הנחות על גבי הנחות. אחרי שמשרד האדריכלים הגיע למינימום הכלכלי שהוא יכול - אל תצפה ממנו שהוא יבוא עם אלטרנטיבות תכנוניות. הדבר המטורלל ביותר הוא שההוצאות על האדריכלים בפרויקט הן הנמוכות ביותר. לאחר מכן, בעת הביצוע, נתקלים בבעיות תכנוניות, ועלויות הטיפול בהן גבוהות בהרבה ממה שחסכו בעלויות האדריכלים".
הפתרונות: עירוב שימושים ודירות מגוונות
אז כולם מסכימים שהתכנון לא מוצלח, אבל אפשר לזהות גם שיפורים ושינויים בשטח. לגבי הנעשה במודיעין היום אומר כץ כי הוא מעוניין לשנות ולגוון את השכונות. "המטרה היא לשנות את החוויה של הולך הרגל ברחוב. אנחנו מאשרים את עירוב השימושים בשכונות החדשות, שימוש בחומרים אחרים. יכול להיות שמי שנוסע בכביש ורואה את השכונה מרחוק - לא יבחין בהבדל, אבל מי שנמצא בתוך העיר ירגיש את השינוי".
באשר לערים ותיקות, כץ מעיר שדווקא בפרויקטים של התחדשות עירונית בערים אחרות מבחינים בגיוון תכנוני. "זה קו רה משום שכל מתחם מתכנן אדריכל אחר, שמתייחס אליו באופן אחר ולכן אתה יכול לראות שני מבנים סמוכים של התחדשות עירונית בתל אביב, והם שונים".
גם החזון של גודוביץ על יחידות דיור שמתאימות את עצמן לצרכים השונים במהלך החיים מקבל צורה חדשה: ממש בשבוע שעבר פרסם מינהל התכנון את ההנחיות ליצירת "דיורית" בדירות חדשות. הדיורית היא יח"ד שניתנת להפרדה מדירה גדולה, ונסמכת על התשתית שלה בנושא מיגון - כלומר, אין צורך לבנות לה ממ"ד משלה. היא אינה ניתנת לרישום נפרד בטאבו אבל עונה על הצורך של יצירת דירות קטנות לשלבים בחיים שאין בהם צורך בדירות גדולות, ושל אפשרות להשתמש בה כשהדירה מתרחבת.
אין בכך אמנם פתרון לשכונות קיימות, אולם זה מעורר תקווה לגבי שכונות חדשות.
