הנסיך ד'אהר אל עומר. כונן מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל במאה ה–18 / צילום: ציור זיאד דאהר מתוך ויקיפדיה
לגולדה מאיר היה כישרון נדיר לכווץ עניינים מסובכים לגרעינם הקשה. במובן הזה היא מילאה תפקיד חסר תחליף בטריוויאליזציה של השיח הציבורי בארץ. כל מה שחייב העמקה או הרחבה היה עובר אצלה תהליך מיידי של רידוד.
בעשר השנים האחרונות של חייה, ממלחמת ששת הימים ואילך, היא הייתה חוזרת ועולה על מוקשים מתוצרת בית. אחד השכיחים שבהם היה הפלסטינים, שאז הכול קראו להם 'פלשתינאים' (חוץ מאורי אבנרי). היא הייתה חוזרת פעם אחר פעם, בכל מיני וריאציות: אין פלסטינים, אין עם פלסטיני, לא היו פלסטינים, לא שמענו עליהם לפני 1967. ההתחכמות המקובלת שלה הייתה "אני פלשתינאית", "כולנו היינו פלשתינאים לפני מלחמת השחרור", "היה לי דרכון פלשתינאי", וכן הלאה וכן הלאה.
● שומרים על יציבות? הפוליטיקאים שניסו לבלבל אותנו בנוגע לדוח של מודי'ס
● סוף עידן האטום בגרמניה: הכלכלה הגדולה באירופה מהמרת על אנרגיות מתחדשות, אבל בינתיים תשרוף פחם
● המבחן הבא לכלכלת ישראל באופק: החלטת הדירוג של S&P
היא עשתה רק ניסיון אחד להעמיק. זה היה בינואר 1976, במאמר ארוך ב'ניו יורק טיימס'. היא הכחישה שהיא הכחישה את עצם קיומם. לא אמרתי שאין פלסטינים, היא כתבה, המילים שבהן השתמשתי היו "אין עם פלשתינאי, יש פליטים פלשתינאים". היא הוסיפה, "אין זאת אומרת שבשלב הזה אני מתעלמת מכל השאיפות הלאומיות, יהיו אשר יהיו, שערבים פלשתינאים [Palestinian Arabs] פיתחו בשנים האחרונות. אבל הן יכולות להתממש בגבולות פלשתינה ההיסטורית". בעגת גולדה (ובגין), "פלשתינה ההיסטורית" השתרעה מן הים התיכון עד גבול עיראק.
גולדה לא הצליחה להיות נאמנה אפילו לעומק הלא-עמוק ההוא. על פי דיווח ב'דבר', 9 בנובמבר 1977, היא שוחחה עם עיתונאים בוושינגטון. "ראש הממשלה לשעבר גילתה מורת־רוח ברורה, כאשר עיתונאי שאל אותה על 'זכויות' הפלשתינאים למולדת. 'מתי שמעת לאחרונה שיש עם פלשתינאי הזקוק למולדת, נוסף על 20 מדינות ערביות?', התריסה לעברו. 'מתי זה הוזכר אי פעם עד לשנים האחרונות?'"
זה כמובן הוזכר בהחלטת החלוקה של עצרת האו"ם ב־1947, שמכוחה ועל יסודה קמה מדינת ישראל. החלטת החלוקה אמנם לא קראה למדינה הערבית 'פלשתינה', אבל היא גם לא קראה למדינה היהודית 'ישראל'. היא הורתה על חלוקת הארץ לשתי מדינות־לאום.
היורש הלא-טבעי, או דווקא כן
התעסקותה העקרה והשטחית של גולדה מאיר בעניין הפלסטיני עברה בירושה אל יורשים לא-טבעיים, או אולי דווקא כן. שר האוצר הואיל לשתף את העולם בתובנותיו ההיסטוריות על הפלסטינים בחודש שעבר. מי שמע על הפלסטינים, הוא אמר, אם כי הקדים את תאריך האי-שמיעה לסוף המאה ה-19.
הטענות האלה אינן מופרכות מעיקרן. הן רק לא רלוונטיות מעיקרן. תודעה לאומית מודרנית התפתחה באירופה טיפין טיפין רק בסוף המאה ה-18, ונכנסה להילוך גבוה רק באמצע המאה ה-19.
אליעזר בן יהודה כתב ב-1879: "שני הדברים שמבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם - הארץ והלשון". הנה כי כן, רק לפני 150 שנה ופחות, אחד החלוצים הנועזים ביותר של התנועה הלאומית היהודית הקדים והודה, שהיהודים עדיין אינם עם. הוא התכוון למובן המודרני של אומה, זה שנולד בעקבות המהפכה הצרפתית, וגדל על ברכיו של הפילוסוף הגרמני הרדר (Herder).
ולדימיר פוטין פלש לאוקראינה לאחר ששלל ממנה את רשיון העתיקוּת. היא "הומצאה" בידי הבולשביקים לפני מאה שנה, הוא כתב. אבל הכרה בזכויות לאומיות אינה מצריכה רשיונות של עתיקוּת.
גם בלי המושג 'פלסטיני', זהות ערבית אופיינית לארץ הייתה קיימת לפחות מאז אמצע המאה ה-18. הנשיא השני של מדינת ישראל, החוקר המדופלם של תולדות הארץ, יצחק בן צבי, כתב כי במאה ה-18 הייתה קיימת "מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל". בראשה עמד הנסיך הבדואי ד'אהר אל עומר.
זוכרים את שירו הנפלא של ז'בוטינסקי 'עיר שלום', שבו הוא מתאר את עלי, 'צאצא רוזני ערב'? זה מה שהיה שייח' ד'אהר. אביו עלה לארץ ממדבריות ערב לפני איזה 300 שנה. הבן כונן מדינה מצליחה, שהתקיימה כמעט 40 שנה. תפוזיה והכותנה שלה יוצאו לשוקי אירופה. הנסיך אפילו הזמין יהודים לחזור ולהתיישב בטבריה, והם השיבו אהבה לחיקו.
ציפורי ודיר חנא היו בירותיו. הוא יסד גם עיר קטנה ששמה חיפה (זאת אומרת הוא העביר אותה קילומטרים אחדים ממקומה הקודם, ואיפשר את הקמת הנמל שלה). בארץ האוהבת להנפיק בולים, ולקרוא רחובות על שמות עסקנים זוטרים, ד'אהר אל עומר עדיין מחכה לתורו.
צאצאי היבוסים
התשובה הראויה לבצלאל סמוטריץ' אינה ניסיון להוכיח ש"היו פלסטינים", באמצעות מפות, או שלטים, או תמונות. זכות הפלסטינים להגדרה עצמית נובעת ממה שהם כיום, לא ממה שהיו. אגב, הם עצמם ניסו פעם להשתתף במשחק המיותר הזה, וטענו שהם צאצאי היבוסים. אבל זה היה מגוחך. תמיד יהיה אפשר למצוא מישהו שאבות אבותיו המיתיים הגיעו קודם. לכל הרוחות, כולנו מהגרים, וכולנו יצאנו מחלציה של אשה אחת באפריקה הדרומית לפני 160,000 שנה ("תיאוריית חווה").
אין עניין מסוכן יותר מן הניסיון הנפסד לגרור אותנו אל מלחמת מיתוסים. אני חושב שהתשובה המוצלחת ביותר לבצלאל סמוטריץ' הייתה מציאת העיירה האוקראינית שממנה משפחתו שאבה את שמה, לא הרחק מנהר הדניסטר. אינני חושב שהיו סמוטריצ'ים בגליל התחתון בימי נסיכותו של ד'אהר. זהירות, אדוני השר, צאצא רוזני ערב מתבונן בך.