צוואה / צילום: Shutterstock, Photographee.eu
הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
בצוואה הדדית בני זוג מורישים זה לזו את זכויותיהם ואת רכושם מתוך הסתמכות הדדית. אם אחד מבני הזוג יחליט שאינו מעוניין עוד להוריש את רכושו לבן זוגו, יש לצפות שגם בן הזוג בתמורה ירצה להוריש את רכושו לאדם אחר, ולכן כל אדם שערך צוואה הדדית והחליט לשנותה בעוד שני בני הזוג בחיים, מחויב על-פי חוק ליידע את בן זוגו בכתב על כך. אף על-פי כן, במקרים יוצאי דופן, בית המשפט מייחס לבן הזוג ידיעה קונסטרוקטיבית על ביטול הצוואה, גם אם לא ניתן להוכיח כי קיבל על כך הודעה רשמית בכתב.
● תוכנית גנץ וסער לשינויים במערכת המשפט לטובת האזרח
● "לשקרים יש תוצאות": פוקס ניוז מפסידה בסיבוב נוסף של מלחמת שמאל וימין באמריקה | פרשנות
בפסק דין שניתן בחודש שעבר נדון מאבק ירושה בין ילדיה של אישה שהלכה לעולמה לבין בעלה השני. בני הזוג נישאו זה לזו בשנת 1992, ונולד להם ילד משותף, נוסף על שני ילדיה של האישה מנישואיה הקודמים. בשנת 2014 ערכו האישה ובעלה צוואה הדדית, במסגרתה הורישו זה לזו את רכושם והורו כי לאחר מותו של השני, יעבור הרכוש לשלושת הילדים.
בשנת 2016 המנוחה ערכה צוואה חדשה, במסגרתה הורישה את כל רכושה לילדים בלבד ונישלה את בעלה. בשנת 2018 הלכה המנוחה לעולמה, לאחר עשור של מאבק במחלת הסרטן. הילדים ביקשו לקיים את הצוואה המאוחרת משנת 2016, לפיה הם יורשים את כל רכוש המנוחה, ואילו הבעל טען כי הצוואה המאוחרת בטלה, מאחר שצוואת 2014 היא צוואה הדדית, והאישה לא הייתה רשאית לבטלה או לשנותה, מבלי ליידע אותו בכתב על כך.
התעללות נפשית של שנים
בפני בית המשפט הובאו עדויות רבות על היחס המחפיר שקיבלה האישה מבעלה, בפרט בשנתיים האחרונות לחייה. ביומן שכתבה בשנת 2016 היא סיפרה כי עברה התעללות נפשית במשך שנים ושתקה. כמו כן היא כתבה שידעה שבעלה לא יטפל בה, שהוא לא מפסיק לקלל אותה ואת ילדיה ואת נכדיה, ללא רחמנות, אך מחייב אותה לשתוק ולא לספר לילדיה דבר על מה שהיא עוברת. עוד כתבה האישה ביומנה כי אם היא מבקשת ממנו לרכוש בעבורה דבר, היא "הייתה יכולה לחלום", וכי אם הוא יספר שהיה מטפל בה במסירות ובאהבה, הרי זה "בולשיט".
כל הילדים, כולל בנם המשותף, העידו כי הבעל פעל לנתק את הקשר בינם לבין אימם בדרכים שונות ובאכזריות, אך אימם הייתה חלשה ותלויה בו מכדי לפעול אקטיבית כנגדו. עד שבשנת 2018, כשהיא כבר על ערש דווי, חשה האישה שכלו כל הקיצין מבחינתה, והיא נמלטה מהבית לבית חברתה, מוזנחת, עם בגדים מלוכלכים, כשהיא אוחזת בידה את המכנסיים שהיו ללא גומי על-מנת שלא ייפלו מגופה, ועם שקית תרופות בלבד.
האישה ספרה לחברתה: "אני רוצה למות עם הילדים שלי, והוא לא נותן לי", ומאוחר יותר שכרה יחידת דיור מאישה זרה, שהעידה: "הייתי בהלם שהיא ברחה מהבית, אישה סופנית שבורחת מהבית".
לאחר עזיבתה את הבית, האישה הגישה בקשה לצווי הגנה נגד הבעל וכן תביעת גירושים ותביעה לפירוק השיתוף ברכושם המשותף, אך הלכה לעולמה בטרם סודר הגט בין הצדדים והסתיימו ההליכים המשפטיים.
במקרה קיצוני זה, בו ברור כי האישה שינתה בצדק את רצונה לגבי אופן חלוקת רכושה לאחר מותה, קבע בית המשפט כי על אף שאין הוכחה כי האישה הודיעה לבעל על רצונה בביטול הצוואה ההדדית, הרי שאין ספק כי הוא ידע או שהיה עליו לדעת על רצונה בכך, כמסקנה מתבקשת מההליכים המשפטיים שנקטה נגדו.
לאור דברים אלה אישר בית המשפט את קיומה של הצוואה המאוחרת, והילדים זכו לרשת את אימם.