מימין: מרי וולסטונקרפט, אמילי דה שאטלה, ז'רמיין דה סטאל / איור: גיל ג'יבלי
ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר
אינטלקטואליות, פילוסופיות ומיסטיקוניות היוו תופעה בלתי שכיחה בעת העתיקה ובימי הביניים. אנו מכירים את שמן ומקצת מכתביהן, אם שרדו, של המשוררת סַאפּפּוֹ מלֶסְבּוֹס (המאה השביעית לפני הספירה), הפילוסופית דּיוֹטִימַה (מורתו של סוקרטס באהבה אינטלקטואלית) והמתמטיקאית היפאטיה מאלכסנדריה (תחילת המאה ה־5 לספירה); המיסטיקונית והמשוררת רַאבּעָה אַלְעַדַוִּיַה מהעיר בַּצְרַה בעיראק (המאה השמינית לספירה), האסטרונומית והמתמטיקאית פַאטִמַה ממדריד (ראשית המאה ה־11) והמשוררת והוגת הדעות כריסטין דה פיזאן (חילופי המאות ה־14 וה־15); ושורת נזירוֹת מיסטיקוניוֹת שתפסו את מקומן במנזרי הנשים ברחבי אירופה.
● הוגות הדעות המוסלמיות שהעזו לכתוב על מעמד הנשים בארצות האסלאם
● כיצד התקווה והזכרונות החזיקו בחיים שתי נשים צרפתיות שנשלחו לאושוויץ
● הפילוסוף האמריקאי שקבע שהדמיון הוא כוח חיוני בהתפתחות האנושות
לכל אלו ניתן להוסיף את תופעת שחקניוֹת הקומדיה דֶל'אַרְטֶה באיטליה בתקופת הרנסאנס בשלהי המאה ה־16 ואת תופעת האינטלקטואליות, בעלות הסלונים הספרותיים באיטליה, במאה השבע-עשרה, נשים שבדרך כלל היו נשואות לסוחרים עשירים או לאריסטוקרטים, אשר פעילותן הוגבלה בדרך כלל לעיסוק בשירה, בספרוּת ובתאולוגיה, באופן שלא ביקר את הממסדים הגבריים ואת תפיסותיהם הדתיות והתרבותיות.
לסלונים כאלה היתה שמורה חשיבות בהפצת השכלה לנשים, שבדרך כלל, לא היו יכולות להגיע אליה בדרך אחרת. מה גם, שהדיונים בסלונים אמנם היו מוכפפים להלכי הרוח התאולוגיים והפוליטיים השליטים, אך בכל זאת חופשיים יותר מהשיח שאפיין את המנזרים.
הנשים אינטלקטואליות בתקופת הנאֹורוּת
שלב חדש במעמד הנשים היוצרות ובייצוג היצירה הנשית, החל לקרום עור וגידים באירופה של המאה ה־18, לאחר התעוררותהּ של תנועת "הנאוֹרוּת", שביקשה להרבות השכלה ולא חששה מביקורת של מוסדות הדת.
יש להזכיר בהקשר זה את המדענית, המתמטיקאית והסופרת אֶמִילִי דֶה שַׁאטְלֶה (1749-1706), שהייתה בת חוגו של עמוד התווך של הנאורות הצרפתית, ווֹלְטֶר (פרנסוּאה מַארִי אַרואֶה, 1778-1694). דה שַׁאטְלֶה, שהייתה בת המזכיר של לואי ה־14, תרגמה לראשונה לצרפתית את "פְּרִינְקִיפְּיַה" ("עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע", 1687), ספרו רב החשיבות של הפיזיקאי והמתמטיקאי האנגלי אייזיק ניוטון (1727-1642), והוסיפה לו הערות פרשניות. תרגום זה שימש את הפילוסופים והמדענים בצרפת עד המאה העשרים.
פילוסופית אחרת שזכתה למקום ולמעמד היתה אִיזַבֶּל דֶה שַֹרְיֶיר (1804-1740), בת למשפחה אריסטוקרטית הולנדית. עובדה זו הקלה עליה במימון פעילותהּ הספרותית והפילוסופית בשווייץ, שכן הפילוסופים הגברים של הנאורות הסתייגו בדרך כלל ממתן מעמד שווה לאישה פילוסופית, אף על פי שהִרבּוּ בכל מקום בשבחי ההשכלה וביקשו לפתוח את שעריה בפני המעוניינים בכך. רק בשנת 1866 פתחה לראשונה אוניברסיטת ציריך את שעריה בפני סטודנטיות. הייתה זו האוניברסיטה הראשונה שבהּ יכלו נשים לכתוב דוקטורט בכל רחבי אירופה.
התביעה לייצוג נשי בחיי התרבּות ובפוליטיקה
תביעות חדשות מצידן של נשים אינטלקטואליות הוצגו עוד בסוף חייה של דה שַׁרְיֶיר. ראשית על־ידי אוֹלַאמְפְּ (אולימפיה) דה־גּוּז' (1793-1745), שנישואיה לגבר עשיר אִפשרוּ לה לעסוק בימי אלמנותהּ בקריאה להשוואת זכויותיהן של הנשים, לרבות זכויות הבחירה למוסדות השלטון וזכות הייצוג הפוליטי. לכך היא ייחדה חיבור, "ההצהרה על זכויות האשה והאזרחית" (1791). עם זאת, בשל תמיכתהּ בסיעות המתונות במהפכה הצרפתית והתנגדותהּ להוצאתם להורג של לואי ה־16 ובני משפחתו, היא הואשמה על ידי המהפכנים באנטי רפובליקאיוּת, בחריגה ממעמדהּ כאישה ובפילוג העם - וראשהּ נערף בגיליוטינה.
ניסיון מקביל הוצג בחיבור מאת הפילוסופית והסופרת האנגלית מרי וולסטונקרפט (1797-1759), "הגנה על זכויות הנשים" (1792), אשר דן במעמדן המוחלש של הנשים, תוך דרישה לשינויים חינוכיים, ערכיים ותרבותיים מופלגים ביחס אליהן, וראייה בהן שותפות חיוניוֹת בתהליך תיקון העולם ובהשכלה חופשית.
וולסטונקרפט, שהתכתבה עם מיטב המדענים והמשוררים הבריטיים בדורהּ, כגון גו'זף פריסטלי, וליאם בלייק וויליאם וורדסוורת', תבעה כי הגברים ילמדו להבחין בין צייתנוּת עיוורת לקונבנציות חברתיות מסורתיות, שמביאה אותם להפנות תודעה היררכית כנגד הנשים, ובין הצורך לכונן חברה רציונלית, בה מכירים בנשים כאזרחיות וכשותפות במכלול מעגלי החיים (לרבות הייצוג הפוליטי).
ראוי לציין כי דה־גּוּז' וולסטונקרופט בישרו את תנועת הסופרג'יזם ואת תופעת הסופרג'יסטיות, שהחלה בארה"ב באמצע המאה ה־19, שהביאה לכך שעד תום המאה התשע־עשרה הוענקה לראשונה זכות בחירה לנשים בניו זילנד ובאוסטרליה, ועד 1920 הצטרפו למהלך מרבית המדינות באירופה, קנדה וארה"ב - ובהדרגה, מרבית המדינות בעולם. עם זאת, באקלים הפוליטי ששרר בשלהי המאה השמונה־עשרה, לא יכולות היו שתי היוצרות וההוגות הללו, בשל בדידותן, ליצור תנועת נשים דומה.
לנשים יוצרות יש תפקיד חיוני בחיי החברה
קול מיוחד באותה דור היה קולה של הפילוסופית והסופרת השווייצרית, שגדלה והתחנכה בפריז, ז'רמיין דה סטאל (1817-1766). דה סטאל היתה בתו של הבנקאי, הדיפלומט ושר האוצר של לואי ה־16 ז'ק נֶקֶר, שהיה אהוד על העם עד כדי־כך שיומיים לאחר שפּוּטָר על ידי המלך - החלה ההסתערות על הבסטיליה.
קרבה זו לחוגי האריסטוקרטיה, לצד טענותיה הפומביות כלפי המקום שיש להועיד להשכלת נשים ולמקומן כיוצרות המשפיעות על החברה, הביאו לכך שנאלצה לברוח מצרפת המהפכנית, ולימים לנסות לשוב ולהגר ממנה בשנית, כאשר נחקק "קוד נפוליאון" (1804), שהסיג בצרפת את זכויות הנשים שנות דור אחורה.
דה סטאל, שספריה עד אז עמדו על כך שלספרות וליצירה ההגותית יש תפקיד מכונן בחיי החברה, היגרה לפרוסיה (גרמניה) שם פרסמה ב־1810 את ספרהּ ההגותי "על גרמניה"
("De l'Allemagne") .
חלקיו השלישי והרביעי של החיבור הוקדשו לקריאה במקורות פילוסופיים ואתיים, בין השאר שכתבו יוהאן וולפגנג פון גתה, גוטהולד אפרים לסינג, פרידריך שילר ועמנואל קאנט. הספר זכה לשבחי הביקורת. המשפטן, המדינאי וההיסטוריון הסקוטי, סיר ג'יימס מקינטוש (1832-1765) כתב כי "סקירת החיבורים המטאפיסיים היא רגע מכונן ואצילי בהיסטוריה של הרוח האנושית, הואיל והספר נכתב בידי אישה - שהצלחתה הגורפת, מהווה עדות בולטת לכוחו של האינטלקט הנשי".
בספרהּ כיוונה דה סטאל לא רק נגד "קוד נפוליאון", אלא גם נגד דעתו של הפילוסוף הגרמני יוהאן גאורג פרידריך הגל (1831-1770), שטען שיש להדיר את הנשים מהחיים הפוליטיים והאינטלקטואליים כליל.
יתירה מזאת, במאמר על נשים כותבות הקדימה דה סטאל את הסופרת האנגלייה וירג'יניה וולף (1941-1882). היא טענה כי ספרות הנכתבת על ידי נשים צריכה להיעשות מתוך עצמאות והכרה בכך שלנשים יוצרות נועד תפקיד חיוני בחיי החברה הכללית - לא פחוּת מזה של הגברים.
מובן שהפילוסופיות שסקרתי כאן היו מתונות בתביעותיהן מהגברים יותר מההוגות והיוצרות הפמיניסטיות בשישים השנים האחרונות. אך חשוב לזכור כי ההוגות של חילופי המאות ה־18 וה־19 נאלצו להיאבק בחומות של תודעות היררכיות ופטריארכליות, שהופנו לעברן, הדירו אותן או ביטלו את חשיבותן, וכי לעתים הכתיבה העמידה אותן בסיכון או באיום מוחשי לחירותן.