שר האוצר בצלאל סמוטריץ / צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות"
דוד בועז הוא בעל משרד לייעוץ כלכלי, לשעבר הממונה על התקציבים ויועץ אסטרטגי לשר התקשורת. בעל משרד לייעוץ כלכלי
דב מישור כיהן כיועץ כלכלי לשרי האוצר שמעון פרס ויצחק מודעי, לשעבר מנכ"ל משרד התעשייה
דורון נחמני הוא הכלכלן הראשי של טפחות לשעבר ואיש מחלקת המחקר בבנק ישראל, כיום מרצה בנושאי דיור ומשכנתאות
הדיון על תקציב המדינה מתרחש בנקודת זמן בעייתית. מספר תהליכים גלובליים עשויים להשפיע לרעה על מצבה הכלכלי של ישראל. תהליכים אלה לא 'נקלטו' ע"י קברניטי המשק, אך הם שרירים וקיימים: הריבית במגמת עלייה, קיימת האטה של צד הביקוש, ההייטק עובר זעזוע, שערי הבורסות מתכווצים ומלחמת אוקראינה ממשיכה לייצר השלכות מזיקות. כל אלו מעלים חשש לגבי השלכות קשות שיפגעו במשק בשנתיים הקרובות.
● "חשבנו לקנות דירה. אחרי העלאות הריבית זאת פנטזיה"
● השכונות המובילות בתמ"א 38: איפה אוכלסו יותר מ־70 פרויקטים ומי העיר המפתיעה מהצפון
על כך חייבים להוסיף את ההשלכות הכלכליות השליליות של המשבר הפוליטי, על רקע הרפורמה המשפטית והתפרצות המחאה. המשבר גרם לנזק, גם אם הוא לא נקלט עדיין ע"י החיישנים המקובלים. גם במקרה שהממשלה תיסוג מתוכניתה המקורית, תדמיתם הנוצצת של המשק וענפי ההייטק נפגעה. נרשמה ירידה בהשקעות ונגרם פיחות בשער השקל. זוהי רק ההתחלה: הפיחות המצטבר צנוע יחסית למה שעשוי להתרחש ככל שימשיכו להיפגע ההשקעות מחו"ל; גם מדד המחירים לצרכן טרם הגיב באופן מלא לפיחות ולמגמת ההתייקרויות; הירידה הזניחה של מחירי הדירות, עדיין לא משקפת את המפנה הדרמטי שכבר החל. מגמות אלו יתגלו בחודשים הקרובים, בלי קשר להידברות בבית הנשיא.
התוכנית הכלכלית ותקציב המדינה עשויים להתגלות כלא רלוונטיים משום שהם מתבססים על אומדנים ונתונים לא ריאליים, כאלו שלא מבטאים את הסביבה הכלכלית שצפויה לשרור כאן בשנים 2023־2024. תחזית הגירעון האופטימית בתקציב החדש, ככל הנראה לא תתממש, והגירעון צפוי להיות גדול משמעותית. הדבר עלול לגרום למשבר שיתבטא בהעלאת מיסים, לקיצוץ נרחב בהוצאות ולמיתון.
חוק ההסדרים במשק
חוק ההסדרים חוקק ב־1985 במסגרת חוקי ותקנות חירום של "תוכנית הייצוב" כשהמשק היה על סף תהום. התוכנית כללה חוקי חירום וצעדים נוספים כמו הכרזה, בסמכות בלעדית של שר האוצר, של "גוף נתמך". גופים ציבוריים רבים הוכרזו כ"גוף נתמך", ביניהם רשויות מקומיות, עמותות, אוניברסיטאות, מועצות הייצור ועוד. משמעות ההכרזה היתה שורה של מגבלות מינהליות, בין היתר איסור על לקיחת אשראי בנקאי אלא באישור האוצר. גזירה זו פסה מהעולם, אבל חוק ההסדרים, השרירותי, הבלתי דמוקרטי וסביר, ממשיך להתקיים 38 שנים כאילו מצב החירום נמשך. חוק ההסדרים קובע כל אותה תקופה שינויי חקיקה, רפורמות מבניות ושינויים מינהליים וארגוניים אדירים, חלקם שגויים ומזיקים. כמעט כל השינויים שהוצעו בחוק ההסדרים אושרו בלילה שבו אושר התקציב.
ההשלכות השליליות של החוק מתבטאות בתחומים רבים ובעיקר בקרב גופי שלטון שהתקנאו באוצר על ה'פטור' שקיבל מהליכי חקיקה ומנוהלי עבודה נורמטיביים. את השאיפה להתנהל ללא שקיפות ובאופן שעוקף נהלי עבודה בסיסיים ניתן לראות בקרב גופי שילטון רבים שאימצו לסגנון פעילותם אלמנטים של חוסר שקיפות, שרירותיות וזלזול בהסדרי שלטון נורמטיביים. הדבר פוגע בזכויות אדם ובזכויות הציבור הרחב, כפי שבא לאחרונה לידי ביטוי בניסיון לשנות את מערכת המשפט.
תופעת הקיצבאות
קיצבאות הילדים הן תולדה של ועדה ציבורית שהמלצותיה המקוריות סורסו ושובשו. ועדת בן שחר המליצה ב־1975 על הנהגת רפורמה במערכת המס שהגיעה לסף קריסה. הוועדה המליצה על הנהגת כללי מס אוניברסליים על בסיס צודק ופרוגרסיבי. ברם, הכללים האוניברסליים לא הצליחו להשיג פרוגרסיביות ראויה לשכבות החלשות משום שהמיסוי הנמוך על יחידים בקרב אוכלוסייה זו, מנע מהם מיצוי של זיכוי המס עבור ילדים, כפי שנהנו ממנו בעלי השכר הגבוה. הפתרון של הוועדה היה תיקצוב קצבאות לילדים באופן מנותק מגובה ההכנסה.
לאורך כמעט יובל מאז המלצות הוועדה, נשחק הדוח ונעשה בו שימוש לרעה. הממשלה התעלמה מההצדקה הכלכלית ומההקשר והפכה את הקיצבאות לכר נרחב של תיגמול פוליטי בעיקר לחברה החרדית משיקולים קואליציוניים. התופעה התרחבה ונתנה הכשר ליצירת העדפות סקטוריאליות נוספות. ההתייחסות לתיקצוב הקיצבאות ביחס למספר הילדים במשקי הבית ולא לרמת ההכנסה, יצרה מדיניות של עידוד ילודה ותמיכה בחברה החרדית, דבר שמעולם לא נבחן וממילא לא הומלץ.
סיוע לרכישת דיור ראשון
כבר מימיה הראשונים, המדינה העמידה סיוע לחסרי־דיור לרכישת דירה ראשונה ע"י תוכניות סיוע של משרד השיכון. התפיסה היתה שעל המדינה לסייע למשקי בית להגיע לדיור בבעלות עצמית באמצעות הלוואות, מענקים ומענקים מותנים. התוכניות לא עודכנו והנסיקה במחירי הדירות רוקנה מִּתוֹכֶן את אפקטיביות תוכניות הסיוע.
כיום, המדינה מסייעת רק למקרי־קיצון ולרוכשי דירות בישובים שמעבר לקו הירוק: חסרי־דיור שרוכשים דירה ראשונה במרכז לא מקבלים סיוע שיטתי ונאלצים להסתמך על הון עצמי ו/או אשראי פרטי. אשראי זה מוגבל ל־75% מערך הדירה, הוא ניתן במחירי שוק, דבר שיוצר אפלייה רגרסיבית: ככל שיש למשק הבית מאפיינים סוציו־כלכליים נמוכים יותר הוא נדרש לשלם ריבית גבוהה יותר (כי הסיכון גבוה יותר). כתוצאה, נוצרה הדרה של חלק ממשקי הבית מהשוק. כך, שוק הדיור משרת בעיקר את משקי הבית המבוססים. ירידת הריבית חיזקה את מגמת רכישת דירות ע"י העשירונים העליונים, והתוצאה היתה ירידה בשיעור משקי הבית המתגוררים בדירה בבעלותם.
התפתחויות אלו מצביעות על צורך בשיקום מערכת הסיוע הממשלתית ולעדכן אותה ריאלית, כך שתוכל לסייע למשקי־בית חסרי־דיור להגיע בזמן סביר לבעלות על דירה. גובה הסיוע צריך להתעדכן למחירי הדירות כיום ועליו להציע מסלולי תמיכה משולבים באשראי ומענקים.
מודל "צבא העם"
השחיקה במודל 'צבא העם' בולטת לאור העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסייה לא 'משתתף במשחק'. רוב החברה החרדית לא משתתף בנטל. הפטור, שעומד לקבל תוקף חוקי, עלול לגרום לכך שחלק מהאוכלוסייה יהיה פטור משירות ותחושת השוויון בנטל תתערער. 'צבא העם' לא יוכל לשרוד מציאות כזו שעשויה לפגוע בביטחון המדינה. קיים לכאורה פתרון: ביטול שירות החובה והחלפת צבא העם בצבא מקצועי, אלא שזה יגרום לניתוק הקשר בין האוכלוסייה לצרכי הביטחון, ולהתרופפות הסולידריות והערבות ההדדית. מודל צבא העם מתאים לישראל, גם אם נדרשים בו שינויים, אך ראוי שהממשלה תימנע ממהלכים שיפגעו בו באופן בלתי הפיך.