מבט למעלה על ההפגנה המרכזית בקפלן / צילום: גיתי פלטי
מה בני מזל הם הישראלים שלוח השנה שלהם הסמיך זה אל זה את 'יום הגאווה' ואת יום השנה למלחמת ששת הימים. צירוף הזמנים הזה מעניק את ההזדמנות להשוות את 'הכיבוס' עם 'הכיבוש', ולהרהר במקורותיה של הפוליטיקה הישראלית, בכיווניה ובתוצאותיה.
● דונלד טראמפ: לבית הלבן - או לבית הסוהר
● פיצוץ הסכר מצביע על שלב חדש במלחמת רוסיה-אוקראינה
האם אפשר להודות בפיצול אישיות קל? מצד אחד, תמיכה במאבק הלהט"בים על זכויותיהם והתנגדות לשלילה של זכויות הפלסטינים; ומצד שני, התנגדות לרטוריקה, הבוקעת מפי חלק רדיקלי ואנטי-ציוני של קהילת הלהט"בים, והתנגדות להכחשת אופייה של מלחמת המגן של חמישה ביוני 1967.
נדמה לי שיש קשר בין הרטוריקה הזאת להרגלי דיבור. העברית הפוסט-מודרנית הפכה לספוג של אמריקניזמים. היא התפתחה ללשון כמעט קריאולית, המקולפת מאופייה ההיסטורי, ונשמעת יותר ויותר כמו תרגום מכאני של גוגל מאנגלית.
ענייני כאן אינו הלשון בתור שכזאת אלא אוסף שימושיה. עד זה לא כבר חשבנו שרק השמאל מייבא ז'רגון אקדמי אמריקאי, זה שהימין מזהה עם ה-woke. אבל הניסיון לחולל הפיכת-משטר (לא "הפיכה משטרית", לכל הרוחות, אין דבר כזה) לימד אותנו את המידה שבה גם הימין האקדמי-אינטלקטואלי התמכר ל'איזמים' אמריקאיים.
מה אמר ספרטקוס
המונח שהרדיקלים הלהט"בים האנטי-ציוניים ייבאו, ומשתמשים בו עד זרא, הוא pinkwash, כיבוס באמצעות הוורדה. הם מאשימים את הימין הישראלי, בייחוד את בנימין נתניהו, שההגנה על זכויות להט"בים אינה אלא פעלול של יחסי ציבור, אשר נוצר לפני כמעט 20 שנה כדי לשוות למותג הישראלי אופי שוויק, ולקדם את התיירות לתל אביב. הם אפילו התלוננו על סרט פורנוגרפיה הומוסקסואלי ש"הוסרט על חורבות כפר פלסטיני".
בלתי נסלחת בעיניהם הייתה התיימרותו של נתניהו להציג את ישראל כחלופה ליברלית ל"איזור שבו נשים נרגמות, הומוסקסואלים נתלים ונוצרים נרדפים". אבל עיקר הביקורת נוגעת למה שהם חושבים לשימוש ציני בזכויות להט"בים, כדי להסיח את הדעת משלילת זכויותיהם הלאומיות והאזרחיות של הפלסטינים.
זה רעיון שהתחילו לפתח להט"בים יהודיים אנטי-ציוניים בארה"ב עוד לפני עשר שנים ויותר. אכן, מה נוח היה אילו ישראל של 2023 הייתה שוות ערך של ישראל של 1983. מה נוח ובטוח היה אז לפתוח את העותק המעודכן ביותר של Spartacus, המדריך הפופולרי של מטיילים חד-מיניים, ולמצוא בו הבעה מלאה של סלידה מפני כל צדדי קיומה של ישראל.
ב-1983 גברים הומוסקסואלים עדיין שמו את נפשם בכפם כאשר התגנבו אל גן העצמאות לאחר שקיעת השמש; וב-1983 סברה ושתילה היו מרוחות על פניה של ישראל. מה קל היה לשנוא את ישראל, רודפת הפלסטינים ורודפת ההומוסקסואלים. אל תיסעו אליה, המליצו עורכי ספרטקוס.
מה גדול היה השבר בתנועת הפסילה של ישראל סביב 1993: הומוסקסואליות חדלה להיות עבירה פלילית, וישראל הכירה באש"ף. שעה קלה היה נדמה שאין עוד שום צורך פרוגרסיבי לשנוא את ישראל ולקרוא לפירוקה הדחוף. האינתיפאדה השנייה סחטה אנחת-רווחה מעומק חזהו של השמאל הרדיקלי. אפשר לשנוא אותה, אחרי הכול. אבל, לרוע המזל, תל אביב הפכה לאחת הערים הליברליות ביותר באגן הים התיכון, גן עדן לעולי רגל הומוסקסואלים. כך נולד ה'כיבוס', במאמר עיתונאי ב-2011.
האידיאולוגים של ה'כיבוס' יכולים להרחיק לכת אפילו יותר. כדי להטעים עד כמה כוזבת היא מראית-העין של סובלנות הימין הישראלי כלפי להט"בים הם יכולים להזכיר שפשיסטים תמיד אהבו לשכב עם שומרי הראש שלהם. אבל עדיין לא שמענו השוואות ישירות בין ארנסט רוהם (Röhm) לאמיר אוחנה. אגב, גם דונלד טראמפ סובלני. הוא כלל קריאה לסובלנות כלפי להט"בים, בנאומו בוועידה הרפובליקאית ב-2016. רוב שומעיו חרקו שיניים.
למרבה העניין, תנועת ה-pinkwash בארה"ב נתקלה בתגובת-נגד: היא עצמה גונתה על queering של האנטי-ציונות. זאת אומרת, אלה המאשימים שהימין הישראלי ניסה להווריד את העטיפה העכורה של יחסו לפלסטינים מואשמים בעצמם שהם מנסים להווריד את העטיפה העכורה של אנטי-ציוניותם.
אין לה תקנה
ממכחישי מלחמת ששת הימים ושונאיה שמענו ערב חמישה ביוני את ההתפרצויות הרגילות. מי שהכריזו בימי שנה קודמים, כי המלחמה הייתה המאורע הטראגי ביותר מאז השואה הכריזו הפעם, כי בעצם טוב שהמלחמה התרחשה מפני שהתוצאה הסופית שלה תהיה הריסת מדינת הלאום היהודית.
ביסוד ההתקפה הזו עומדת הטענה, שמלחמת ששת הימים הייתה מלחמת ברירה.
מכחישי אופייה של מלחמת המגן מסרבים להבחין בין סיבותיה לתוצאותיה. הם מעוררים את הרושם, או סובלים מן הרושם, שישראל לא הייתה זקוקה למלחמה ההיא מפני שהיא הרי ניצחה; והניצחון היה בלתי נמנע; והכול ידעו שהוא יתרחש. ואם בכל זאת היא יצאה למלחמה, היא עשתה זאת כדי לכבוש, לנצל ולדכא. תיאוריית קונספירציה טובה היא זו המניחה כי כל התוצאות מכוונות.
הם בוודאי לא יודו שמלחמת ששת הימים הצילה את ישראל מחנק. חלקם לא יודו מפני שאין להם כל עניין בהצלת ישראל, אפילו לא רטרואקטיבית. הם גם לא יודו שהמלחמה איפשרה תהליך של השלמה בין ישראל לרוב שכנותיה מאחר שעצם התהליך הזה הוא לצנינים בעיניהם, או בעיני חלקם.
בעיני פוסליה הרדיקליים ישראל נולדה בחטא, גדלה בחטא וחיה בחטא, וממילא אין לה תקנה. לשיטתם, הם אינם יכולים למצוא בה אלא דופי. כל צד של זכות יעמיד בספק את הטוטליות של הגדרותיהם. אבל הדוקטרינריות שלהם מעמידה בספק את רצינותם ואת כנותם.