כאשר פרקליט מחוז חיפה, עו"ד עמית איסמן, התייצב בפני ועדת האיתור לתפקיד פרקליט המדינה, הוא נשאל על אודות אמון הציבור במערכת המשפט. הימים ימי ביכורי משפט האלפים, ואיסמן ענה תשובה מדויקת לשאלה חשובה אך שחוקה.
● העליון הפך את ההחלטה: תביעת הענק נגד משרד רואי החשבון קוסט פורר תתברר
● האב נמנע מקיום הסכם הגירושים. בית המשפט שלח אותו לעבוד
לדברי איסמן בפני הוועדה, אמון הציבור במערכת המשפט אינו קשור באופן ישיר למשפט נתניהו, אלא באופן עקיף. הוא המשיל את המצב ל"משחקי וידאו" בקניונים. במתחם מצויים שלל מתקני משחקי וידאו. הילד מכניס כסף ומשחק, וכשהוא מסיים, יוצאים לו כרטיסי נייר על-פי הצלחתו במשחק. כשנגמר לילד הכסף, הוא הולך לקופה עם ערימת כרטיסי הנייר, ומממש על-פי תעריף את הזכייה בדבר מוחשי: צעצוע, בובה וכיוצא בזה. כל אחד זוכה בפרס על-פי ערימת הכרטיסים שהצליח לצבור.
לטענת המועמד איסמן, כך ממש מתנהל גם אמון הציבור במערכת המשפט. כל תיק פלילי, אזרחי או מינהלי של הפרקליטות משול להכנסת הכסף למשחק הווידאו, שבסופו יוצאים הכרטיסים. אם הפרקליטות התנהלה בשקיפות, בענייניות, בהוגנות, בזריזות וכו', היא תזכה בתיק הזה לכרטיסים רבים של אמון הציבור. אם לא, בדיוק ההפך.
לטענת איסמן, פעם בכמה זמן, כאשר מצטברת כמות גדולה של תיקים שזיכו את הפרקליטות באמון הציבור - היא יכולה לנהל תיק ציבורי, שמגיע לאחר דם, יזע ודמעות בתיקים היומיומיים.
משפט של נבחרי ציבור מביא תמיד פגיעה באמון
אמון הציבור לא נקנה במשפט של נבחרי הציבור. להפך. במשפטים הללו, לא משנה מה, הפרקליטות תאבד את האמון באופן אינהרנטי. השאלה היא רק כמה קשה תהיה הפגיעה, אך פגיעה ודאי תהיה.
פתחתם בחקירה נגד אביגדור ליברמן? הרגזתם והכעסתם את מצביעיו, לא משנה כמה הראיות נגדו מבוססות. סגרתם את התיק? הרגזתם את יריביו. הדברים נכונים כמובן למשפט נתניהו ולכל דמות ציבורית שהיא. את האמון לא רוכשים בתיקים הללו, אלא משתמשים באמון הציבור שנרכש בתיקים היומיומיים לצורך התמודדות עם תיקים של נבחרים ואנשי ציבור.
המשל הזה של איסמן היה מדויק ונבון. את הנקודה הזו צריך להשריש ולהפנים שוב ושוב ושוב. בעיית האמון של הציבור במערכת המשפט על רקע משפט נתניהו לא נובעת באופן ישיר מקמפיין כזה או אחר של נתניהו עצמו. היא מתלבשת על כעסים רבים של הציבור שמתנהל מול מערכת המשפט. העוול או תחושת התסכול האישיים שלו מתחברים בראש וברגש שלו עם הקמפיין שמנהל נתניהו. זה נשמע לו הגיוני, כי הוא בעצמו יצא מתוסכל כשהיה לו פעם אחת בחייו הליך משפטי מול התביעה המשטרתית או מול הפרקליטות, כשהיה לו הליך מינהלי בבית המשפט או תביעה אזרחית נגדה.
זה נכון שיש לנתניהו חלק משמעותי בעניין, אבל הדבר דומה לאגדת עם המסופרת על רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הידוע בכינויו "החפץ חיים". פעם העלילו על החפץ חיים, והוא הובא בפני שופט. הגיע הסנגור וטען כי החפץ חיים הוא כל-כך זך וטהור, שאין סיכוי שהעלילה נכונה. "כבוד השופט, פעם אחת התפרץ גנב לתוך ביתו של מרשי והחל לגנוב. הרב שמע את הרעש וראה שהגנב בורח עם פמוט אחד שהספיק להכניס לסל. רדף אחריו החפץ חיים עם הפמוט השני ואמר לו: 'רגע, קח גם את השני, הרי גם ככה אין לנו מה לעשות עם פמוט אחד. אני מוחל לך'".
פנה אליו השופט בכעס ואמר לו: "אתה באמת רוצה שאני אאמין למעשייה הזו?".
ענה לו הסנגור: "אני גם לא מאמין לה, אבל במחילה - עליך אף אחד לא מספר מעשיות כאלה. וגם לא עליי".
ובכן, גם אם חלק מההמצאות על מערכת המשפט, ואולי רובן, אינן נכונות - עדיין היא צריכה לשאול את עצמה כיצד כל-כך הרבה אנשים מאמינים להמצאות הללו.
בשבועות האחרונים אני כותב באכנסייה זו על הימשכות ההליכים ובעיית הסחבת המשפטית. אני משתדל לא רק להצביע על הבעיות, אלא גם להציע פתרונות.
אנשים עובדים על-פי תמריצים. אני מקבל משכורת, אז אני כותב טור. אם לא אקבל, כנראה אתעצל ולא אכתוב. גם אם לא אודה בכך, אני משקיע בכתיבת הטור בין היתר כי חשוב לי שאנשים יעריכו את כתיבתי. אם אדע שאנשים לא קוראים - מן הסתם אתעצל ולא אשקיע. לא תאמינו, אבל גם שוטרים, פרקליטים והיושבים על כס השיפוט - הם בני אדם.
אנשים לא רוצים שיטענו כלפיהם שהם סוחבים ומושכים הליכים. "זכות היא הנתונה בידיו של מי שהועמד לדין, כי משפטו יסתיים במהירות. זאת, מפאת הקושי הטמון בסטטוס של נאשם, מפאת הלחץ והחשש המתמיד בו נתון הנאשם והקושי שטמון בניהול ההליכים נגדו על המשך ניהול תקין של חייו ועל אפשרותו להשתקם". על המשפט הזה חתום כבוד השופט בדימוס חנן מלצר. נניח בצד את העובדה שהוא דרש נאה, ומאוד לא נאה קיים, אבל המשפט עצמו הוא נכון. כשכתבתי בזמנו על הסחבת המשפטית שלו - הוא כעס. אנשים לא אוהבים לקבל ביקורת, ומתומרצים על-ידי ביקורת. אור השמש הוא באמת כלי מצוין לחיטוי המערכת הציבורית. כל מערכת ציבורית.
פעמים רבות תיקים נמרחים בגלל אדם ספציפי, שמתעכב בקבלת החלטה. זה יכול להיות אחד משלושה שופטים שמעכב את חוות-דעתו, והסירחון נדבק שלא בצדק בחבריו להרכב. זה יכול להיות תובענה ייצוגית שמתבקשת בה חוות-דעת יועמ"ש, וגורם אחד באמצע הדרך גורם לכך שהמדינה מבקשת שוב ושוב ארכות. זה יכול להיות פרקליט המדינה שלא מסוגל לקבל החלטה, וגורם לכך שהפרקליטים שלו מתבזים כשנאלצים להשיב מדוע טרם התקבלה החלטה. יש אלף אפשרויות כאלה.
חובת רישום שתעזור לברר איפה התיק נתקע
אני מציע דבר פשוט: חובת רישום. לא כמו עורך דין פרטי שמחויב להגיש דוח שעות על טיפול בתיק, אבל כן רישום כללי שיוגש לבית המשפט, שבמסגרתו יוצג פירוט של גלגולי התיק. היכן הוא חנה בכל שלב. כך גם בפסקי דין והחלטות של בית המשפט. יירשם מתי כתב השופט את חוות-דעתו, מתי העבירה לעמיתיו ומתי כל אחד מהם צירף את חוות-דעתו.
לפני שנים נערכה שיחה של כתבי משפט עם בכיר במשרד המשפטים, שסיפר שנמאס לו שהפרקליטות נאלצת לבקש שוב ושוב ארכות מבג"ץ עם תירוצים שחוקים, ולכן נתן הוראה שאם המשרד הממשלתי לא מספק את התשובות שמאפשרות למחלקת בג"צים להתייחס עניינית להליך - שהפרקליטות תציין זאת בפירוש. השיימינג הזה עובד, לדבריו. אלא שכאשר הבעיה הייתה בפרקליטות, התשובות נותרו "עומס חריג", "שלבי טיפול מתקדמים", "קבלת אישורים" וכו' וכו'.
אני מציע לקבוע, באמצעות תקנה - ואולי יש צורך בחקיקה ראשית - חובת דיווח ושקיפות על הליכים מתנהלים. מי מעכב, מי מורח, מי לא יעיל ומי מופת ליעילות וחריצות. רפורמת השקיפות המשפטית. יש מישהו בקואליציה שיכול לטעון שזה לא מספיק חשוב? יש מישהו באופוזיציה שיכול להתנגד לזה? נשיאת העליון יכולה לטעון שזו פגיעה בשלטון החוק? במקום רק לריב כל היום ולשגע אותנו, תקדמו דברים שישרתו את כלל האזרחים. פשרה: אפשר לריב ולקדם במקביל. ככה כולם יהיו מרוצים.
