במרפסת המלון / צילום: דרור להט
לנווה שלום ואחת אלסלאם הגעתי בזכות מפגש עם אייל תמיר, אופה מהיישוב תעוז (שבו ביקרתי בעבר במסגרת המדור), שסיפר לי שהוא מתגורר ביישוב ובו קהילה מעורבת של ערבים ויהודים, השואפים לכונן חיים בצוותא. מובלעת של תקווה. האם הניסוי שלהם הצליח? אם לא תבקרו, לא תדעו.
● בשביל מסעדת הפועלים הזאת שווה לנסוע דרומה
● השוק הכי מפתיע שתבקרו בו נמצא פחות מחצי שעה מתל אביב
● המסעדן הירושלמי שמגיש אוכל אסלי בפוד טראק בעמק יזרעאל
● בבית קטן ביישוב הצופה לים יש שף שמגדל, מלקט ומבשל ארוחות מופלאות
10:00 | ארוחת בוקר ערבית במרפסת
הדרך אל הכפר מתפתלת בין שדות חיטה זהובים, כרמי גפנים ועצי זית מכסיפים. בכניסה מקבל את פנינו שלט עגול ועליו מסתלסלות בשלוש שפות שם הכפר. אנחנו פוסעים בשלווה בין בוגונוויליות בשלל צבעים לוהטים אל עבר המלון הקטן שבמרכז היישוב, שם אנחנו מתחילים את יומנו בארוחת "על הסובח" (על הבוקר).
אנחנו מתרווחים אל מול נופי עמק איילון שפרוסים למרגלותינו במרפסת. האווירה במסעדה קוסמופוליטית ונעימה, ולא רק בשל הבריזה המנשבת קרירה. בשולחן הסמוך סועד את לבו זוג מעורב - היא מקוריאה והוא מהגליל - ובשולחנות הסמוכים מפטפטים חרישית בבליל שפות.
אנחנו מתמסרים לידיה של השפית יסמין ראבי, שהגיעה לכאן היישר מאוסטרליה. מרכז השולחן מתמלא חיש מהר בצלוחיות קטנות וגדולות של לאבנה, ג'יבנה, עיג'ה (חביתות ירק שמנמנות), פיתות דקיקות שהוכנו על סאג' לעיני הסועדים, צלוחיות גדושות חומוס תוצרת בית, זיתים כבושים, פול מדמס, סלט ערבי קצוץ דקיק ועוד מנות מהטוב שיש למטבח הערבי להציע.
ארוחת על הסובח, מלון נווה שלום
11:00 | בית דומייה וגלריה עם אמירה
"לא כל מה שתשמעו תאהבו, וזה בסדר", כך פותחת בחיוך ריטה בולוס, יו"ר הכפר והמדריכה שלנו, פלסטינית־ישראלית, את סיפורו המפעים של נווה שלום ואחת אלסלאם. הדרך הנדירה שלה - שהיא מדודה ובלתי מתחנפת - להציג בפני האורחים נרטיב מורכב של חיים משותפים ושוויוניים, במציאות בלתי נתפסת, אולי מעיד על החזון כולו.
אנחנו מתחילים את הסיור במשרדי הכפר אל מול המפה שמספרת על הקמתו בידי המייסד, האב ברונו. ברונו היה נזיר שבכלל נולד כיהודי וקיבל את אדמות הכפר ממנזר לטרון. בולוס מספרת כי הקהילה כאן, כ־100 משפחות של יהודים וערבים, קמה מתוך שאיפה לכונן בה חיי דיאלוג, הקשבה, כבוד הדדי ושוויון. ובכל זאת, יש הרבה קשיים בדרך. "הדבר הכי מסובך כאן הוא הישיבות", היא מספרת בחיוך, "בכל ערב יש כאן ויכוחים אינסופיים על כל דבר, אבל בסוף מצביעים ומחליטים".
אנחנו מתחילים את הסיור בכפר במבנה בית הספר הדו־לשוני, שבו מתחנכים כ־300 ילדים מהסביבה. "הנה דוגמה לוויכוח מהותי שניהלנו בכפר", היא משתפת באחת הדילמות, "האם לבקש תמיכה ממשרד החינוך כדי להמשיך ולהתקיים?". אנחנו חולפים על פני מבנה שנשרף באקט של ונדליזם, אבל מתעודדים בהצצה חטופה אל הגלריה המקומית השוקקת תערוכות, רובן עוסקות בנושאים פוליטיים־חברתיים. דיאנה שלופי ריזק, האוצרת ומנהלת הגלריה, מקפידה שיציגו בה אמנים ואמניות ערבים ויהודים. אנחנו ממשיכים לכיוון המרכז הרוחני-פלורליסטי של הכפר, המשמש לכנסים ולסדנאות, ובקצה השביל שמוביל אליו נטוע לו בית הדומייה - מבנה כיפה עגול שבו יושבים שתוקים, מביטים על הנוף ונותנים למחשבות המתרוצצות לעזוב את הגוף ולו לדקות ספורות.
סיור מודרך: בית הספר הדו־לשוני, הגלריה המקומית, בית הדומייה, 050-7579430
14:00 | פינו נואר במנזר
בשעת צהריים דנדנו הפעמונים של מנזר לטרון, ואנחנו פיזמנו לעצמנו מנגינה שקשה להפסיק. גלשנו במורדות והתכוננו לביקור מסעיר בין כתליו. את פנינו קיבלו בחיוך דאוד, מנהל מרכז המבקרים, אדם, היינן שחולל מהפכה ביקב המנזר, וגבריאל, צעיר צ'כי שנדר את נדר הפרישות והצטרף למקום, המונה 16 נזירים. הסיור מספק הצצה נדירה לחייהם המרתקים של מי שנדרו את נדר הפרישות, העוני והציות.
נבלענו בין כתליו הקרירים של היקב והחביות האוצרות ברנדי ויין, וגמענו את סיפורו של אדם, צעיר מביר זית, שעוד כילד נהג להתרוצץ בין הכרמים והבקבוקים. כיום, לאחר שלמד ייננות בפורטוגל, הוא חולל מהפכה של ממש ביקב, תחת עינם הפקוחה והמאפשרת של הנזירים. עמדנו שם בין החביות, לוגמים סוביניון בלאן רענן ונפלא, מערבלים פינו נואר ניסיוני מהחבית, מפטפטים חרש עם הנזיר גבריאל (שדווקא לא שותק), באווירה אפופת מסתורין כמו בסצנה מתוך הסרט "שם הוורד".
סיור במנזר לטרון, 052-5242147