בית משפט השלום בפתח תקווה. בעיגול: השופטת ניצה מימון־שעשוע / צילום: שלומי יוסף, דוברות הרשות השופטת
השופטת ניצה מימון־שעשוע מבית משפט השלום בפתח תקווה מחקה תצהיר של עד שלא הגיע למסור עדות בבית המשפט, אך למרות זאת הסתמכה על תצהירו ועל "עדותו" בפסק הדין. התנהלות זו מעלה חשש כי פסק הדין נכתב לפני שמיעת ההוכחות, פסילת תצהירו של העד והגשת הסיכומים.
● החוק לפירוק לשכת עורכי הדין עבר בקריאה טרומית
● "טרף קל": 250 מיליון שקל התאדו בפרשה שמטלטלת את שוק ההון
בנוסף, השופטת פרסמה את פסק הדין יום וחצי בלבד לאחר שהוגשו הסיכומים בתיק - עובדה המחזקת את החשש כי פסק הדין נכתב מראש. טיעונים אלה עלו בערעור שהוגש לאחרונה לבית המשפט המחוזי מרכז.
זה לא המקרה הראשון בו מימון־שעשוע מסתבכת. בשנת 2019 נחשף בגלובס סיפור בלתי נתפס על כך שהשופטת מימון־שעשוע פרסמה בשגגה פסק דין בתיק עוד לפני שהוגשו סיכומי בעלי הדין בתיק.
השופטת הודתה אז בטעותה, אך טענה כי מדובר בפרקטיקה הרווחת "בתיקים רבים" של כתיבת טיוטות פסקי דין בטרם הסתיימו הדיונים בתיק. נציב תלונות הציבור על השופטים, שופט העליון בדימוס אורי שהם, מתח עליה ביקורת חריפה. בנוסף, נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, פסלה את מימון־שעשוע מלהמשיך לדון בתיק.
הסתמכה על תצהיר שהיא עצמה מחקה
הפעם השופטת נתנה את פסק הדין לאחר שהוגשו הסיכומים, אך בפסק הדין היא הסתמכה על עדותו של עד שכלל לא העיד בפני בית המשפט ועל עובדות מתוך תצהיר שהיא פסלה.
הסיפור התמוה סובב סביב סכסוך בין יוחאי פפקין ליובל רזין. פפקין הגיש ביוני 2020 תביעה נגד רזין, באמצעות עו"ד ישי סויס, לקבלת דמי תיווך בהיקף של מאות אלפי שקלים בגין עסקה בין חברות זרות לרכישת מניות. לתמיכה בתביעתו הגיש פפקין תצהיר של עד שהיה אמור להעיד מטעמו - גל סקלסקי.
ב־5 בפברואר האחרון קיימה השופטת דיון הוכחות בו נחקרו העדים מטעם הצדדים. במהלך ההוכחות היה אמור להעיד גם מגיש התצהיר גל סקלסקי, אלא שאז התברר כי הוא כלל לא הגיע לדיון. על־פי תקנות סדר הדין האזרחי, אם המצהיר לא מתייצב, תצהירו לא ישמש כראיה, אלא במקרים מיוחדים באישור בית משפט.
במקרה הנוכחי, בא־כוחו ביקש של הנתבע למחוק את התצהיר מהתיק, הוא הסכים - והתצהיר נמחק על־פי החלטתה של מימון־שעשוע: "תצהירו של גל סקלסקי יימחק מהתיק", נכתב בפרוטוקול בחודש פברואר.
שלושה חודשים לאחר מכן, ב־22.5 סיימו הצדדים להגיש את סיכומיהם, ובתוך יום וחצי, ב־24.5, ניתן פסק הדין. רזין חויב לשלם 200 אלף דולר דמי תיווך והוצאות משפט בגובה 50 אלף שקל.
בפסק הדין הסתמכה השופטת על אותו עד שלא הגיע לעדות, ושהיא עצמה פסלה את תצהירו. שמו של קלסקי ועובדות מתוך תצהירו צוינו מספר פעמים בפסק הדין כתמיכה בטענות התובע. כך למשל ציינה השופטת כי "מטעם התובע הוגשו תצהירו, כמפורט לעיל, ותצהיר גל סקלסקי".
בשום שלב לא ציינה השופטת כי היא עצמה מחקה את תצהירו של סקלסקי מהתיק, כיוון שלא התייצב לעדות. השופטת הגדילה לעשות והתייחסה אליו כמי שהעיד בפועל בבית המשפט: "כן הוכח כי גם השותפה של הנתבע בחברת האחזקות לא יודעה על־ידי הנתבע שנעשתה על־ידו התחייבות בשמה כלפי התובע, כעולה מעדותו של גל סקלסקי". בפסקה נוספת שוב נכתב: "הוכח מעדותו של גל סקלסקי כי אף אחת מהאפשרויות אינה נכונה".
"מעשה שמוביל לעיוות דין וחוסר צדק"
עובדות אלה מהוות חלק מערעורו של רזין לבית המשפט המחוזי בלוד על פסק הדין שניתן נגדו. בערעור, שהוגש באמצעות עו"ד רם לוי, נטען כי "בית משפט קמא כתב את פסק הדין, ככל הנראה, בטרם שמע את דיון ההוכחות, ובוודאי בטרם הוגשו הסיכומים, והתעלם מכל הראיות שהוצגו בפניו".
עוד טוען רזין כי מאחר שהשופטת הסתמכה על עדותו של אדם שלא הגיע כלל לדיון, "ניתן להסיק כי פסק הדין כבר היה כתוב, ואך ורק על סמך כתבי הטענות". בנוסף תוקף הערעור את ההכרעה גם לגופה. "בית המשפט פשוט מיהר לסיים עם התיק כל־כך מהר, עד שכתב פסק דין על סמך כתבי הטענות ועוד לפני דיון ההוכחות", נטען בערעור.
"כבוד השופטת מימון־שעשוע - אשר כונתה בעבר בערוצי התקשורת 'השופטת הממהרת', מכיוון שמסרה לצדדים פסק דין בטרם הוגשו סיכומי הצדדים - הסבירה בזמנו כי המדובר בדבר טבעי ויעיל להכין טיוטה של פסק דין לפני קבלת סיכומי הצדדים, וזאת כבסיס ראשוני לפסק הדין ולחיסכון בזמן, והודתה כי עשתה טעות באותו המקרה. אף על־פי כן, כבוד השופטת מימון־שעשוע חזרה על 'טעותה' ועשתה בשנית מעשה שלא ייעשה, אשר מוביל לעיוות דין משווע וחוסר צדק שקשה להכילו!".
רזין מציין את המהירות שבה ניתן פסק הדין בעניינו לעומת החלטות פשוטות שהשופטת טרם הכריעה בהן: "פסק הדין נכתב (כביכול) על־ידי כבוד השופטת ביממה וחצי (ימים עמוסי דיונים), ואילו החלטה אחרת, פשוטה, בבקשה להבהרת פסק הדין, שהוגשה על־ידי המשיב (פפקין) לאחר פרסום פסק הדין, טרם ניתנה על־ידי כבוד השופטת עד למועד כתיבת שורות אלה ממש".
המקרה שזיכה בכינוי "השופטת הממהרת"
ניצה מימון־שעשוע מכהנת כשופטת שלום משנת 1998. בשנת 2015 מונתה מימון־שעשוע לכהונת שופטת בכירה. לפני מספר שנים עלה שמה כמועמדת לבית המשפט המחוזי, אך הוועדה לבחירת שופטים החליטה לבסוף לקדם מועמדים אחרים.
הפרשה הקודמת, שזיכתה את מימון־שעשוע בכינוי "השופטת הממהרת", סבבה סביב תיק בסדר דין מהיר שהתנהל בפניה. אז טענה השופטת כי פרקטיקה של כתיבת פסקי דין בטרם סיום המשפט היא דבר מקובל. אלא שנציב התלונות על שופטים, שופט העליון בדימוס אורי שהם, התרשם פחות וקבע כי התלונה שהוגשה אליו בקשר למקרה - מוצדקת.
בהחלטתו מתח שהם ביקורת נוקבת על התנהלותה של מימון־שעשוע ודחה את כל הסבריה, ובכלל זה את טענתה כי מדובר בטיוטה שעלתה למערכת "נט המשפט" בשל "טעות קולמוס בלבד", ואת הסברה שלפיה "כך נוהג בית המשפט לעשות בתיקים רבים".
גם נשיאת העליון אסתר חיות נדרשה לפרשה במסגרת בקשת פסילה שהוגשה בתיק. העליון קיבל את בקשת הפסילה, והנשיאה חיות כתבה: "הכנת טיוטת פסק דין לא מהווה, כשלעצמה, עילה לפסילה", אך בה־בעת הדגישה כי המקרה הנוכחי שונה ממקרי עבר שהגיעו לפתחו של העליון, שכן "תוכנו של המסמך שפורסם בענייננו מעיד עליו כי נחזה להיות פסק דין מוגמר ושלם, הכולל מסקנה משפטית ברורה".
תגובת דוברת הרשות השופטת: "בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז־לוד מעלה המערער את הטענות שבשאילתה. לפיכך יש להמתין להחלטת ערכאת הערעור".
תגובת השופטת מימון־שעשוע באמצעות דוברות הרשות: "בפסק הדין נפלה טעות, בכך שנכללה התייחסות לתצהיר שלגביו ניתנה החלטה על הוצאתו מהתיק עקב אי־התייצבות העד. הטעות נבעה מכך שהתצהיר עצמו נשאר סרוק בתיק הממוחשב, ובעת כתיבת פסק הדין נשמטה מעיני השופטת ההחלטה על משיכתו. אין קשר למועד כתיבת פסק הדין, טעות זו יכולה להתרחש בכל מועד".