ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנס של אגף תקציבים / צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ
בסוף יוני השתתף ראש הממשלה נתניהו בכנס פנימי שערך אגף תקציבים במשרד האוצר, לציון 20 שנה לתוכנית הכלכלית הגדולה של 2003. נתניהו הגיע לכנס בעיקר כדי להבטיח שההיסטוריה זוכרת מי כיהן אז כשר אוצר. למי מגיע הקרדיט על אותן רפורמות. בהודעה קצרה שיצאה מלשכתו, הוא צוטט אומר כי "שלושת הדברים החשובים ביותר שעשינו בזמנו היו ריסון הוצאות הממשלה, הפחתת מסים ורפורמת בכר (לפתיחת שוק האשראי)".
● "ואז מערכת החשמל התחילה לקרוס": מנכ"ל נגה מספק תחזית עגומה לעתיד המשק הישראלי | ראיון
● הזוכים הראשונים של מחיר למשתכן יכולים למכור את הדירה. כמה הם ירוויחו?
נתניהו הודה בכישלון, אבל מה עם התיקון?
ההודעה לא סיפרה שנתניהו הקדיש לא מעט זמן בכנס הסגור גם כדי להכות על חטא ולתאר את מה שהוא לא הצליח להוציא לפועל: פירוק רשות מקרקעי ישראל - מנטרה עליה חוזרים הפוליטיקאים פעם אחרי פעם, בלי שהם יודעים להציע חלופה יעילה ומתאימה למונופול הקרקעות - ובעיקר כישלון התוכנית לאיחוד רשויות מקומיות. באותם ימים, גיבשה הממשלה תוכנית מפורטת לאיחוד יותר מ־200 רשויות מקומיות, מתוך 246 רשויות שהיו באותה עת בישראל. די מהר התכווצה ההצעה לאיחוד כ־60 רשויות, בעיקר כאלה שלא היו מספיק מקורבות לשלטון (חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין שאוחדה עם מכבים ורעות, אמר בכנסת: "ישבנו וזה קרה ככה: מי שהיה קרוב ליו"ר ועדת הכספים הירשזון או לעמרי שרון, בנו של ראש הממשלה, ביטלו לו את האיחוד"). בסופו של דבר בוצעו 11 איחודים. ארבעה מהם, במגזר הערבי והדרוזי, בוטלו לאחר שנים אחדות.
נתניהו אמר לכלכלני אגף תקציבים שפעם מרבית המפלגות היו דמוקרטיות, ולכן הן התקשו ללכת ראש בראש נגד השלטון המקומי ונציגיו. כעת, כשרובן ממילא תלוי בראש מפלגה דומיננטי, אולי יש סיכוי שמשהו ישתנה.
זה כמובן מקסם שווא. בנובמבר 2017 נערך הדיון האחרון בכנסת בנושא איחודי הרשויות. יו"ר ועדת הפנים דוד אמסלם ציין שהוא בעד מהלך נרחב, "אבל זו לא העת - פחות משנה לבחירות לרשויות המקומיות". ומה קרה אח"כ? בדיוק מה שאמר באותה ישיבה מנכ"ל משרד הפנים מרדכי כהן. "דודי, אתה יודע מה יקרה אחרי הבחירות. כל ראשי הרשויות יגיעו לפה ויגידו, נבחרנו, עכשיו דנים?". בתגובה, הבטיח אמסלם ש"יום אחרי הבחירות יוקם שולחן עגול עם השלטון המקומי, כדי לקדם איחודי רשויות". בינתיים, הוא סיכם, "תרגיעו, תרדו מעמדות הירי, נגמר. עכשיו אנחנו מתחילים את האקט לבחירות הבאות".
והנה, הבחירות הבאות מעבר לפינה, באוקטובר 2023. מה השתנה? שרת הפנים בימי הממשלה הקודמת, איילת שקד, החליטה להמשיך להתפצל. היא תלשה שני ישובים קטנטנים, עץ אפרים ושערי תקווה, מהמועצה האזורית שומרון, והקימה במיוחד בשבילם מועצה מקומית חדשה "שער שומרון". במקביל, היישוב צור הדסה הופרד מהמועצה האזורית מטה יהודה, כדי להפוך למועצה מקומית בפני עצמו. כך הגענו למספר האסטרונומי של 258 רשויות מקומיות - 12 יותר ממספרן ערב האיחודים של 2003.
הג'ובים המיותרים זה הכסף הקטן
הג'ובים המיותרים והכפולים הם המחיר הקטן שאנחנו משלמים על המפלצת שיצרנו. המחיר האמיתי הוא בעיקר במגבלות התכנון והתפעול השוטף. כמו העובדה שהתרגלנו, למשל, לראות בתי ספר צמודים כמעט גב לגב, רק כי האחד עבור ילדי קרית אונו והשני עבור ילדי גני תקווה. המציאות שבה כל שכונה, שבטעות קראנו לה עיר, מוכרחה לתכנן מתחמי תעסוקה ומסחר משלה. או ששתי משאיות אשפה עוברות באותו רחוב קטן - כי חציו בתל אביב וחציו בגבעתיים.
אז למה זה קורה? הכי טוב להסתכל על בת ים. ביולי 2017 החליט שר הפנים דאז, אריה דרעי, לאמץ את מסקנות הוועדה שהקימה הממשלה, לאיחוד בת ים הענייה עם תל אביב העשירה. באותה נשימה, דרעי הודיע שבחירות 2018 קרובות מדי, ולכן זה יקרה רק ב־2023. ומה קרה? הבנתם לבד. רק לאחרונה מונה ראש עיריית בת ים צביקה ברוט ליו"ר הוועדה המוניציפלית של הליכוד לבחירות הקרובות. מי שחושב שמישהו יעז אפילו להרהר באפשרות שברוט יוותר על כסאו, כנראה לא חי פה.
ובכל מקרה, קל להעריך ששום דבר לא יקרה. אולי בשנת 2033, בכנס 30 שנה לתוכנית הכלכלית הגדולה וכשמספר הרשויות יישק ל־300, מישהו (נתניהו?) יעז להציע לחזור ל־246 רשויות, כמו בימים הטובים של 2003.
כוכבי השבוע
בלתי מספיק: חוק פרסונלי הוא הצרה הקטנה של טבריה
הביקורת על החוק הפרסונלי שאושר השבוע בכנסת - זה שיאפשר לבועז יוסף, מקורבו של אריה דרעי, להתמנות לראש עיריית טבריה - לגמרי מוצדקת. אבל תנו קרדיט לתושבי טבריה שידעו להחליט מי לדעתם הכי ראוי לכהן כראש העירייה.
אם צריך לכעוס על הממשלה, וצריך, זה בראש ובראשונה על מכה אחרת שהם הנחיתו השבוע על טבריה המוזנחת: ההחלטה לאשר הקמה של ישוב חדש, רמת ארבל, פחות מ־5 קילומטרים מהעיר שעל שפת הכנרת. הקמת רמת ארבל נשללה ונדחתה על ידי מוסדות התכנון כבר לפני יותר מ־20 שנה. אם עשרות מיליוני השקלים שיישפכו בשנים הבאות על היישוב החדש, ועוד סבסוד קבוע לנצח (תחבורה ציבורית, חינוך, מבני ציבור ועוד) היו מופנים לשדרוג טבריה, שאלת ראש העיר הייתה הופכת לזניחה.
מצוין: השינוי מחלחל בחברה הערבית
לפי נתונים שפרסם השבוע משרד העבודה, בעשור האחרון קפץ כמעט פי שניים מספר הנשים הערביות שמחזיקות בתואר אקדמי. לפי הדוח הטרי, בשנת 2020 רבע מהנשים הערביות (גיל 30 עד 34) החזיקו בתואר, לעומת 13% בלבד מהנשים הערביות בגילים הללו בשנת 2010. לא רחוק כל כך מהשיעור של בעלי תואר אקדמי בגילים הללו בקבוצת הגברים היהודים שאינם מהחברה החרדית - שעומד על 35% (הנשים היהודיות שאינן חרדיות מובילות את הרשימה - עם 52% בעלות תואר). בקרב בנות 29־31, כ־27% מהנשים הערביות מחזיקות בתואר אקדמי, מה שבהחלט יכול ללמד על המגמה.
כמובן שתואר אקדמי אינו חזות הכל. אבל בימים שבהם אנחנו נוטים להצביע בעיקר על הקיטוב והפערים בין המגזרים השונים, לתמורות איטיות וחשובות כל כך יכולה להיות משמעות ותקווה גדולות.