אמנות יכולה לשנות את החיים? / צילום: Unsplash, steve johnson
"אנחנו משתמשים במראה כדי לראות את פנינו, ובאמנות כדי לראות את הנשמה שלנו", אמר הסופר ג'ורג' ברנרד שואו. הוא כמובן אינו היחיד שדיבר על חשיבות האמנות לחיינו. האם היא חשובה באותה מידה לאמנים ולמי שאינם רואים בעצמם כאלה? בשנים האחרונות, חוקרים מנסים להבין מה בדיוק באמנות נותן לנו את החוויה של "חיים גדולים יותר, שמחים יותר וגם מעניינים יותר", כפי שניסחה זאת הסופרת האמריקאית אליזבת גילברט.
● פילוסוף וחוקר מוח התערבו על שאלת מפתח בחקר התודעה. מי ניצח? | חזית המדע
● החוקר שטוען: הזמן הולך גם לאחור | חזית המדע
● חלוץ העריכה הגנטית: "עד שלא נפצח את המודל הכלכלי, ההבטחה לא תמומש" | ראיון
סוזן מגסמן, מאוניברסיטת ג'ון הופקינס, חוקרת איך האמנות משפיעה על המוח שלנו, אבל יותר מזה, היא מבקשת להפוך את הידע שנצבר מהמחקרים האלה לכלים פרקטיים שייטיבו עם אחרים. לאחרונה, יצא לאור ספר שכתבה עם אייבי רוס, סגנית נשיא של חטיבת עיצוב חומרה בגוגל: Your Brain on Art: How the Arts Transform Us.
ציור שיוצר המשכיות
מגסמן מספרת שהיא הגיעה לתחום המחקר הזה בעקבות תאונה קשה שעברה אחותה התאומה כשהיו נערות. "אנחנו כנראה תאומות זהות, ובכל מקרה גדלנו ככאלה", היא אומרת בראיון לגלובס. "חוויית החיים שלי תמיד הייתה של 'אנחנו' ולא של 'אני', ופתאום קרה לה משהו טראומטי, שהפריד באבחה בין החוויות שלנו. זו הייתה תקופה מאוד מוזרה לשתינו, ולא יכולנו כמעט לתקשר זאת. אחותי בכלל לא דיברה על מה שעובר עליה בהקשר של התאונה. ואז היא התחילה לצייר.
"לא הבנתי את זה אינטלקטואלית אז, אבל אני זוכרת את ההרגשה החזקה מאוד, שהאמנות עוזרת לשתינו להרגיש טוב יותר, שהיא עוזרת לי להבין טוב יותר מה עובר על אחותי. האמנות עזרה לנו לשוב להרגיש קצת יותר כמו עצמנו.
"כשקורה משהו נורא, אי אפשר לחזור אחורה, אבל האמנות אפשרה לנו ליצור תחושה של המשכיות בסיפור שלנו, לחבר את לפני ואחרי".
כשנוירולוגים התחילו להתלהב מאמנות
לכאורה, הקריירה של מגסמן לא הכינה אותה באופן מובהק לעסוק דווקא בתחום הזה. תחילה הלכה בכיוונים אחרים: תרפיה בפנאי וטבע, לימודי תקשורת וחקר ניהול עמותות ללא כוונות רווח. הפריצה שלה הגיעה כשהחלה לפתח ערכות למידה למוזיאונים.
"זה היה בשנות ה־80 של המאה הקודמת, כשהשיח על למידת חקר היה רק בראשיתו", היא מספרת. "כשגברה ההתעניינות בערכות שפיתחתי, מצד בתי ספר ומוזיאונים, הקמתי את חברת Curiosity Kits". החברה הצליחה מאוד והפכה את מגסמן לדמות בולטת ומוכרת בתחום. אחרי שמכרה את החברה, היא קיבלה הצעה יוצאת דופן מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס.
"זה היה ב-2004. באותה תקופה הייתה התלהבות רבה לגבי כוחה של אמנות בחוג לנוירולוגיה של בית הספר, ממש תפיסה שאמנות יכולה לשנות את עולם הנוירולוגיה", היא מספרת.
מגסמן הוזמנה לאוניברסיטה לחקור את האופן שבו ילדים לומדים תוך כדי יצירה ובעיקר תוך כדי יצירה יחד עם מבוגר מעורב ואוהד, ואת ההיבטים הנוירולוגיים של התהליך. המפגש הראשוני הזה הוביל להקמת IAM-Lab, המעבדה הבינלאומית לאמנות ומוח שמגסמן מנהלת היום במכון לחקר המוח של האוניברסיטה.
"עולם המדע תמיד חקר את יסודות האסתטיקה, אבל החיבור בין אסתטיקה לנוירולוגיה תפס תאוצה מ־1999, כאשר הנוירוביולוג הבריטי סמיר זקי טבע את המונח נוירו־אסתטיקה כדי לתאר את הניסיון של חוקרי מוח למצוא את הבסיס המוחי של הערכת היופי. מכשירי הדמיה שאפשרו לנו להביט לתוך המוח קידמו מאוד את התחום והולידו את הענף שבו אני עוסקת, שמחפש גם את הנוירולוגיה של המעשה האמנותי".
להדליק ולכבות ביקורת עצמית
מה גיליתם עד היום?
"אמנויות שונות מפעילות את המוח באופן שונה, אבל יש גם נקודות דמיון. קודם כול, ישנה החוויה החושית, שהיא מאוד משמעותית למוח. מתברר שצריכת אמנות, אבל בעיקר יצירה שלה, היא אחת החוויות שמעוררות בעוצמה את החושים שלנו. כך, באמצעות האמנות, אנחנו בעצם חוקרים את החוויה החושית שלנו. אנחנו קוראים לזה Playful Exploration, חקר מתוך משחק. אמנות היא אחת הדרכים שבהן אנחנו בוחנים את מה שהגוף שלנו מסוגל לחוות ולעשות, ודרך הבדיקה הזאת אנחנו גם מחדדים את החושים שלנו.
"מערכת נוספת שנכנסת לפעולה היא בקרה עצמית, המזוהה עם האונה הקדמית של המוח, ובאופן ספציפי יותר - קליפת המוח הקדם־מצחית (Pre frontal cortex). כדי ליצור, אנחנו מתחילים קודם כול מלדמיין תוצאה רצויה, לתכנן את הדרך אליה, לחתור ליעד ולבחון את ההבדל בין התכנון לתוצאה, כדי לשפר אותה בפעם הבאה. היכולות הללו עשויות לעזור לנו ללמוד דברים אחרים וליצור גם בתחומים שאינם אמנותיים".
יש מי שיטענו שאמנות טובה, ובעיקר טובה לנפש, היא כזו שמגיעה ממקום שאין בו שיפוט עצמי.
"אלה שלבים שונים של התהליך האמנותי או סוגים שונים של אמנות. אם אנחנו בתהליך של אימפרוביזציה, ג'אם מוזיקלי, או שנכנסנו למצב של Flow אמנותי, אנחנו מכבים את מנגנון הבקרה ומדליקים רשת אחרת במוח - רשת 'ברירת המחדל', ש'זורמת' בלי לשפוט. הרשת הזאת קשורה גם לחלומות בהקיץ, וגם זו חוויה מאוד משמעותית ומספקת.
"כשאנחנו מדליקים את מערכת ברירת המחדל ושולחים את מערכת הביקורת העצמית לחופש, אנחנו יכולים להגיע אל מה שפסיכולוג אולי יקרא לו 'תת מודע', ואילו נוירולוג יגיד שאלה רשתות מוחיות שמייצגות זיכרונות או רעיונות לא מילוליים, או כאלה שאנחנו מעדיפים להדחיק ביום יום. על ידי הבעת המחשבות הללו במסגרת האמנות, אנחנו יכולים לעקוף מנגנונים שבאמצעותם אנחנו נמנעים ביומיום מלעסוק בנושאים מסוימים או רגילים לחשוב עליהם באופן מסוים מאוד.
"זה בערך מה שקרה לאחותי, שלא רצתה או לא יכלה לדבר על התאונה שלה, אבל רצתה להביע את הרגשות שלה לגביה בכל זאת.
"היכולת לגעת בנושאים המודחקים או הלא מילוליים הללו עשויה לתת לנו תחושה של שחרור או הקלה. לפעמים זה יכול לטעון אותנו באנרגיה, כאילו הורידו מעלינו משא כבד. ואם אנחנו יכולים כך להביע גם בפני אנשים אחרים את מה שקשה לנו להביע ביומיום, אז יכול להיווצר חיבור עמוק וחזק במיוחד בינינו לביניהם באמצעות האמנות".
מפגש רגעי מחוץ למערכת הכלכלית
תחושה נוספת שמתעוררת בעת יצירה היא Agency, מושג המתורגם בדרך כלל ל"סוכנות". המשמעות היא שהאדם הוא בעל יכולת פעולה עצמאית בעולם וגם בעל יכולת השפעה, "כי אף אחד לא היה יוצר את זה כמוני".
התחושה שאמנות היא בעלת משמעות מיוחדת בחיים נובעת כנרה מהשילוב בין תחושת הסוכנות ליכולת להביע את מה שמסובך להבעה בדרך אחרת.
מה קורה במוח כאשר צורכים אמנות של אחרים?
"בעת צריכה וגם בעת יצירה של אמנות, אנחנו מתחברים להקשרים תרבותיים רחבים, אנחנו לומדים את המיתוסים ואת תפיסות העולם של התרבות שלנו, אנחנו ממקמים את עצמנו ביחס אליהם. כשהאמנות עשירה ומעניינת, היא מחברת בין סמלים ורעיונות שונים בתרבות שלנו בדרך חדשה או באופן שגורם לנו להרגיש שיש כאן שמיכה עוטפת של תרבות, שבה הסמלים והרעיונות מתחברים אלה לאלה. גם זו תחושה של קוהרנטיות, של הקשר, לפעמים גם של שייכות, וזו סיבה נוספת לכך שאנחנו יכולים לומר שאמנות נותנת משמעות לחיים.
"בצריכה של אמנות אנחנו גם מתחברים לרגשות כמו התפעמות ופליאה. אלה רגשות חיוביים שפועלים על מערכת התגמול החיובי. ובכלל, אמנות עוזרת לנו לבצע ויסות רגשי. היא מאפשרת לנו להתחבר דרך רגשות של אחרים אל רגשות שליליים שלנו, כמו פחד או עצב, אבל בדרך מבוקרת. וכשהרגשות השליליים שלנו עזים מדי, היא מספקת אסקפיזם או פרספקטיבה.
"ולא נשכח גם את האמפתיה. מי שצורך אמנות נכנס לרגע לנעליו של האמן ומנסה לחוות את החוויה שלו, להתחבר בצורה חדשה אל מוח נוסף. זו חוויה מרחיבה אופקים, שגם הופכת אותנו לקשובים יותר לאחרים.
"אמנם לאמנות יש מחיר כלכלי - אנחנו משלמים עליה כסף ויכולים להרוויח ממנה סטטוס, יוקרה ואפילו כוח - אבל הרגע הזה שבו נוצר קשר אמפתי, שבו את מעבירה לי מסר באמנות ואני עומדת רגע בנעלייך ומבינה אותו, זה רגע שהוא מחוץ למערכת הכלכלית. זה קשר שהוא מעבר למסחר טהור. זה כל כך חשוב בחברה שלנו, שבה כל כך הרבה מהאינטראקציות שלנו עם בני אדם, בעיקר אנשים שאינם מהמעגל הקרוב שלנו, מבוססות על יחסי תן וקח בלבד".
בהקשר של אמפתיה, זה משנה אם אנחנו מדברים על אמנות נרטיבית, שמספרת סיפור, או על אמנות יותר חושית, חווייתית?
"בעיניי, אמנות כמעט תמיד מספרת סיפור. אמנות פלסטית מופשטת מספרת את הסיפור שלה. גם ריקוד. גם בישול. כולם משתמשים בסמליות תרבותית. כולם מנסים להעביר מסר. והמסר הוא לאו דווקא שמח, ובכל זאת אנחנו נוטים למצוא סוג של שלווה אחרי חוויה אמנותית".
ההבדל בין
אמנות טובה לגרועה
האם יש הבדל, מבחינת ההשפעה על המוח, בין אמנות טובה, בינונית או גרועה? או שכל ניסיון אמנותי הוא מבורך?
"ובכן, אדם ששולט בכלי האמנותי שלו ומשייף את המיומנות שלו מצליח הרבה יותר להביע את רגשותיו, ליצור חיבור אפקטיבי עם אחרים ולעורר רגשות התפעמות ופליאה. למידה של מיומנות חדשה עד לרמה של שליטה בה - זה תהליך מצוין למוח. כל מיומנות שאנחנו לומדים לשלוט בה מוסיפה לנו בריאות מוחית.
"זה לא אומר שאנחנו צריכים להימנע מעיסוק באמנות שאנחנו לא מיומנים בה. אני שרה די גרוע, אבל כשאני שרה זה משמח אותי - מעצם החוויה החושית של שאיפת והוצאת האוויר, ועד החיבור שלי לרגש המובע בשירים שאני שרה, שהוא חזק יותר מהחיבור שנוצר מהאזנה לשיר בלבד. אני אוהבת גם להמציא שירים 'על הדרך', זה עושה לי סדר בראש. ולפעמים אני גם מצחיקה את עצמי. לא ציינו זאת קודם, אבל הומור הוא רכיב מאוד משמעותי ומהנה של אמנות.
"אז מה אשם מי שצריך לשמוע אותי? התשובה שלי היא שגם אם אין לשירה שלי ערך בשבילו, יש לה בשבילי. אני מאמינה שאם הייתי מאוד מחויבת לכך, הייתי יכולה ללמוד לשיר באופן שיהיה מועיל יותר ממזיק, אף שלא נולדתי לזה . אבל גם בלי זה, לשירים שלי יש ערך. עבורי".
עד כמה אנחנו צריכים שהאמנות תהיה יפה, כדי שנקבל ממנה את החוויות הטובות הללו?
"כדי שאמנות תהיה אפקטיבית עבורנו, היא צריכה להיות בעלת עוצמה רגשית או חושית, גם אם איננה בהכרח 'יפה'. גם לגבי השאלה מה יפה, יש הבדלים עצומים בין בני אדם. בדרך כלל נשפוט כולנו באופן דומה חוויות מן הטבע, כמו שקיעה, קשת בענן או מפל. אבל לגבי אמנות מעשה ידי אדם, גם אם שתינו נאמר שאותו שיר או ספר עוררו בנו חוויה משמעותית, כנראה שמה שגרם לכל אחת מאיתנו לחוויה הוא לא אותו דבר".
מופע אורקולי במקום תרופות
בשנים האחרונות מגסמן עוסקת ביצירת מערכת של הנחיות לרופאים, מחנכים וקובעי מדיניות כיצד להפיק את התועלת המקסימלית מהשפעת האמנות על המוח האנושי. לשם כך, היא ממפה את התועלות הבריאותיות של אמנות. חלק מהממצאים שהיא מדווחת עליהם בספרה עשויים להיות מהפכניים בטיפול במחלות מוח ונפש.
מחקרים מהשנים האחרונות הראו שעבור חולי דמנציה, השימוש במוזיקה, ובעיקר שירים שהמטופלים גדלו עליהם וכאשר הם עצמם משתתפים בשירה - זה אחד הכלים העיקריים "להחזיר" חולה דמנציה להיות נוכח בחדר, מזהה ומתקשר, לפחות לכמה רגעים. "המוח אוגר זיכרון לטווח קצר בהיפוקמפוס, והוא נשאר בהיפוקמפוס, אבל גם מפוזר עם הזמן ברשתות נרחבות יותר במוח. ההיפוקמפוס הוא אחד האזורים הראשונים שנפגעים בסוגים שונים של דמנציה. השירה, בעצם מאפשרת להגיע לזיכרונות הללו לא מההיפוקמפוס אלא מהקורטקס האודיטורי, או מהמערכת הלימבית, הרגשית".
מגסמן ערכה אנליזה כלכלית, שהראתה כי ההחזר על מימון "שעות שירה" עבור מטפלים בחולי דמנציה הוא פי שלושה על ההשקעה, וזאת עוד לפני שמביאים בחשבון את החוויה של המטפל, שעשוי להעדיף לשיר לחולה מאשר לתת טיפולים יותר מונוטוניים.
שירה נמצאה יעילה גם בנשים עם דיכאון אחרי לידה. היום בכמה מדינות אירופיות, חלק מפרוטוקול הטיפול בדיכאון הוא עידוד נשים לשיר לילדים שלהן.
אצל חולי פרקינסון, לריקוד יש כמעט אותה השפעה. חולים שרוקדים באופן תדיר מאבדים יכולת תנועה לאט יותר ולפעמים אפילו משפרים אותה, וגם השינה ומצב הרוח שלהם משתפרים.
עוד נמצא כי חשיפה לדפוסים שונים של אור וקול, בתדירויות מסוימת, ממש עוזרת לנקות פלאק מוחי המזוהה עם תחלואה באלצהיימר. מדובר במחקר שנערך באוניברסיטת MIT, בינתיים בחיות מעבדה בלבד, אך בהתחשב בכך שתרופות לאלצהיימר, שהן גם יקרות וגם בעלות תופעות לוואי לא זניחות, אושרו לשיווק על בסיס יכולתן לנקות פלאק מוחי, הרי שהאפשרות להחליף את התרופות במערכת של מופע אורקולי היא מסקרנת מאוד.
"האמנים, המטפלים באמנות, רופאי השיקום, כבר יודעים שנים שלאמנות יש תועלת בריאותית", אומרת מגסמן. "המדענים הגיעו רק לאחרונה. ומי שעדיין לא הגיע, אלה ביטוחי הבריאות, שאמורים לשלם עבור הטיפולים האלה. אנחנו נוכיח להם שזה כדאי".