סנט קיטס, האי שזכה לכינוי ''אי הקופים השיכורים'' / צילום: Shutterstock
נופשים באי הקריבי סנט קיטס התפלאו לראות קופים שמביעים עניין מוזר במשקאות האלכוהוליים שלהם. קופי הוורווט הירוקים (Green Vervet Monkeys) מתהלכים להם על החוף ומחכים שבני האדם יסתלקו וישאירו את משקאות האלכוהול שלהם מאחוריהם. לפעמים הם יורדים בשקט מהעץ, מחכים שהנופשים יתנמנמו או רק יביטו הצדה, וחוטפים להם את המשקה. הם אוהבים במיוחד להגיע למסעדות חוף ופאבים, בתקווה שיזדמן להם לשתות קוקטייל כלשהו.
● מתגעגעים לחיי החברה בתיכון? כך הם עדיין משפיעים עליכם
● חוקרי גבריות מגלים: הגבר החדש עדיין נלחם על זהותו
● חוקרי מוח מתחילים לגלות: אמנות יכולה לשנות את החיים
הקופים האלכוהוליסטים של האי הגיעו אליו במאה ה־17 מאפריקה, יחד עם משלוחי עבדים. הם הפכו למין פולש באי הזה ובאיים הסמוכים לו. ככל הנראה, קנה סוכר שגידלו שם כדי לייצר רום ועבר תסיסה בשמש היה מקור האלכוהול הראשון שהם הכירו. מאז, הם מחפשים את הסם הזה ללא הפוגה. כקבוצה, הם נוטים להעדיף אלכוהול על פני משקאות אחרים ושותים עד שהם משנים את התנהגותם. ממש כמו בני אדם.
בין שתיין הבינג' לשתיין החברתי
התכונה הזאת של הקופים הפכה אותם לקבוצת מחקר מבוקשת מאוד, במיוחד לאחר שהתברר שלא כל הקופים הללו מגיבים לאלכוהול באותו אופן. למעשה, ממש כמו אצל בני אדם, הם נחלקים לארבע קבוצות: ישנם אלה ששותים בבינג', כל משקה אלכוהול שהם יכולים להניח עליו את היד. אלה מהווים כ־5% מהקופים. אחרים, כ־15%, יכולים למתן את הקצב, אבל עדיין שותים הרבה. הקבוצה הגדולה ביותר, 65%, הם שתיינים חברתיים. כן, גם בקרב הקופים ישנם כאלה ששותים מעט ורק כשהם בחברת קופים אחרים. הם גם אוהבים את האלכוהול שלהם פחות מרוכז, מהול במיץ ולא בשעות הבוקר המוקדמות. קבוצה נוספת, של כ־15% מהקופים הללו, לא אוהבת אלכוהול בכלל.
הקופים השייכים לקבוצת הבינג' עלולים להיות מסוכנים. הם משתכרים, מתחילים מריבות עם קופים אחרים, ולא מפסיקים לשתות עד שהם מאבדים את ההכרה. בקבוצה הזאת אפשר למצוא יותר זכרים צעירים. אם נותנים להם גישה בלתי מוגבלת לאלכוהול, הם ישתו עד מוות בתוך חודשים ספורים.
בקרב הקבוצה ששותה כמויות אלכוהול גדולות אבל בקצב איטי יותר, התוצאה שונה לגמרי. הקופים בקבוצה הזאת נוטים יותר להסתדר בחברת הקופים אחרים ואפילו להיות מנהיגים. הם אלכוהוליסטים תפקודיים לגמרי. עד שהם מתים משחמת כבד, כנראה.
קופי הוורווט פיתחו את החיבה שלהם לאלכוהול מרוכז מתוך החיים בקרבת בני אדם, אבל הם אינם הקופים היחידים ששמחים לצרוך כמויות גדולות של אלכוהול אם מספקים להם אותן. גם קופים מסוג מקוק רזוס פיתחו חיבה לאלכוהול לאחר חשיפה חד־פעמית. מחקרי המשך הראו שבדידות כפויה מגבירה אצלם את צריכת האלכוהול, וכי גם אצלם יש הבדלים בין־אישיים בין קופים שרצו לשתות עוד ועוד לבין כאלה שהגיעו לרוויה.
המחקר הזה הצטרף בעשורים האחרונים למחקרים שמתחקים אחר המנגנון הביולוגי של אלכוהוליזם. ברור שזו תופעה שיש בה מרכיבים תרבותיים, נלמדים, וכאלה שקשורים במצוקות ובלחצי חיים שמעודדים בריחה למצב תודעה חלופי, אבל גם הרכיב הביולוגי כנראה משמעותי מאוד. הנטייה לאלכוהוליזם עוברת במשפחות וכבר קושרה לכמה גנים.
החיבה לאלכוהול התחילה בפירות
פרופ' רוברט דדלי מאוניברסיטת ברקלי, ארה"ב, התעניין באלכוהוליזם של הקופים מסיבות אישיות מאוד. אביו היה פרופ' לבוטניקה ואלכוהוליסט שנטה לעתים לאלימות וסיכן את משפחתו גם בנהיגה בשכרות. הוא מת בגיל צעיר. בספרו "הקוף השיכור: מדוע אנחנו שותים ומשתמשים לרעה באלכוהול", שראה אור ב־2014 בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה, מספר דדלי שכילד, לצד הפחד והעצב הטרידה אותו מאוד השאלה "מדוע?", מה מביא אדם, ובעיקר הורה, לנקוט פעולה כל כך הרסנית כלפי עצמו ומשפחתו.
הוא נתקל בתשובה אפשרית במקרה. דדלי, שחוקר בדרך כלל את המכניקה של תעופת ציפורים, ביצע חלק מהמחקר שלו בג'ונגלים בפנמה. שם, קופי עכביש משתכרים לא מקוקטיילים שהתיירים משאירים אחריהם אלא מפירות הנרקבים על רצפת היער ועוברים פרמנטציה באופן טבעי. דדלי בעצמו הריח את האלכוהול מהפירות וחשב שאולי הקופים מריחים את ריח האלכוהול ונמשכים בכוונה למקום, משום שהם מזהים שבאזור שממנו מגיע הריח ישנם פירות בשלים, לצד אלה שהם בשלים מדי.
התחרות על פירות עתירי סוכר היא גבוהה, שכן חיות רבות מעדיפות את סוג המזון הזה. דדלי חשב שאולי קופים שפיתחו את היכולת לזהות ולהימשך לריח האלכוהול זיהו את הפירות הבשלים ביותר והמסוכרים ביותר ממרחק רב יותר, וכך פיתחו יתרון הישרדותי.
הטענה בספר היא שהקשר בין קופים, ובהם קופי אדם, לבין אלכוהול הוא בן עשרות מיליוני שנים. קופים וקופי אדם מאוד אוהבים פירות. שימפנזים מקבלים כ־90% מהקלוריות שלהם מפירות בשלים. והיכן שיש סוכר בפירות, יהיה בתנאים הנכונים גם אלכוהול.
קופי העכביש שנתנו לדדלי את הרעיון בדרך כלל לא מצליחים להשתכר מהאלכוהול בפירות. בשלב מסוים קיבתם תתמלא עד שלא יוכלו לצרוך עוד פרי אחד נוסף. רק בסוף העונה, כשמספר הפירות התוססים מאוד גדול, הקופים מוצאים את עצמם מקיאים ונופלים מהעצים. כיוון שרוב הזמן המצב אינו כזה, המשיכה לאלכוהול כן תורמת להישרדות של הקופים הללו. עד שהגיעו המדענים בני האדם והציעו לקופים כמה אלכוהול שרוצים ובריכוזים גבוהים.
איך מתמודד זבוב פירות עם דחייה
אבל מדוע ההבדלים? לפי דדלי, "נראה שהקופים שזיהו אלכוהול וצרכו כמה שיותר ממנו, בבינג', הצליחו לצרוך יותר קלוריות ולשרוד בסביבות מסוימות. אבל בנסיבות אחרות, שיתוף פעולה חברתי הוא חשוב יותר מאשר להצליח לצרוך את כל הקלוריות בעצמך. אולי ההרגשה הנעימה הזו בעת צריכה אלכוהול, שגורמת גם לרצון בקשר חברתי, התפתחה כדי לתת קונטרה לרצון לצרוך אלכוהול בבינג', והיא נועדה לעודד אותנו לשתף אותו עם משפחה קרובה וחברים".
קופים אינם החיה היחידה שאוהבת אלכוהול. גם זבובי פירות נמשכים לאלכוהול, וחולקים עם הקופים חיבה לפירות בשלים. "אנחנו לא יודעים אם הם מרגישים שכרות", אמר בעבר דדלי בראיון ל"גרדיאן" הבריטי, "אבל יש כמה ממצאים ממש מדהימים, למשל שזבוב שהרגע קיבל דחייה מבת זוג פוטנציאלית יעדיף פרי עם יותר אלכוהול".
לעומתם, יש חיות אחרות שמאוד לא אוהבות אלכוהול. מספר רב של קופי אדם במעבדה לא יתקרבו לאלכוהול מרוכז, וגם מחקר שנערך בעטלפים באוניברסיטת בן גוריון הראה שהם נמנעים מפירות בשלים מדי עם אחוזי אלכוהול גבוהים, אף שהם מזינים מאוד. ייתכן שהסיבה היא שהחיות הללו הן קטנות והאלכוהול, גם בכמות שנמצאת בפרי, עלול לפגוע בתפקוד הקוגניטיבי שלהם וכך גם בהישרדות שלהם.
הקשר בין תרופות הרזיה לאלכוהוליזם
בעיית האלכוהוליזם היא יחסית חדשה. בני אדם החלו לחלץ את האלכוהול מהפרי ולשתות אותו כנוזל רק לפני כ־12 אלף שנה, ואילו זיקוק של אלכוהול לריכוזים גבוהים מאוד הוא עניין של כאלף שנה.
על הרקע הזה, עוד יותר מדהים לראות את החלוקה בין קבוצות השתיינים בקרב הקופים. הם לא פיתחו את הנטייה לדפוסי שתייה שונים מתוך הניסיון שלהם עם אלכוהול בריכוזים גבוהים לאורך מיליוני שנים. הדפוס הזה כנראה רוכב על משהו אחר, נטייה מולדת גנטית להפריז או למנן, שכנראה יועדה להתנהגויות אחרות ונכבשה על ידי האלכוהול, גם אצל קופים וגם אצל בני אדם.
דדלי מגיע בספרו למסקנה שלא כל החוקרים בתחום ההתמכרות מסכימים איתה: אם אנחנו רוצים אלכוהול כבר מיליוני שנים, הרי שאת הרצון הזה יהיה קשה מאוד לשנות. לעומת זאת, הבעיה שלנו החלה כאשר הכמות וריכוז האלכוהול בסביבה שלנו נהיו בלתי סבירים, ומשם גם צריך להגיע הפתרון - הגבלת ההיצע, העלמת האלכוהול מהמרחב הציבורי. לדבריו, גם הירידה במספר המעשנים בעשורים האחרונים בארה"ב נבעה ברובה לא מהסברה. רק כאשר סיגריות הפכו יקרות יותר, נסתרות יותר מהעין בנקודות המכירה ומכירתן לנוער הוגבלה ניכרה הירידה המשמעותית בשימוש.
יש חוקרים שחושבים אחרת, ואפילו מנסים ליישם. הם רוצים לחשוף את המנגנון הביולוגי שמוביל להפרזה, ולהתערב בו. כך, למשל, ב־2019 פורסם מחקר בכתב העת Psychopharmacology, שהראה שניתן להפחית את הצריכה של אלכוהול בקרב קופי הוורווט הירוקים על ידי מתן תרופות מסוג אגוניסט GLP1. זוהי משפחת התרופות שממנה צמחו לאחרונה התרופות החדשות והיעילות מאוד יחסית לטיפול בהשמנה.
בניסוי שנעשה בקופים שנטו לשתות כמויות גדולות מרצונם החופשי, השימוש בשתי תרופות מהמשפחה הזו הוביל לירידה ברמות צריכת האלכוהול שלהם.
לא ידוע בדיוק איך התרופות הללו פועלות על השמנה. ידוע שהן מעלות את רמת האינסולין שיכולה לטפל ברמות הסוכר הגבוהות בדם, ולכן הן התחילו כתרופות נגד סוכרת, אולם נראה כי הן פועלות איכשהו גם על הרצון לאכול. הועלו רעיונות שהן מעלות את רמות ההורמונים הקשורים לשובע או לתחושת המלאות בקיבה.
אולם לאור ההשפעה שלהן גם על אלכוהוליזם, עולה האפשרות כי התרופות הללו קשורות באופן מסוים לתחושה הכללית של "רוצה עוד" לעומת "מסופק". במאמר סקירה שפורסם ב־British Journal of Pharmacology ותיאר גם את מחקרי הקופים השיכורים, נטען שהתרופות הללו משפיעות לא רק על צריכת אלכוהול אלא גם על השימוש בסמים בבעלי חיים. כנראה יש כאן פעולה על מנגנון התגמול במוח, אם כי לא ברור מהו המנגנון המדויק.
ממצאים שקשה לחשוף אצל בני אדם
מחקר נוסף מ־2022 על הורמון בשם FGF21, המיוצר בכבד, הראה שהזרקה של ההורמון בקבוצת קופי וורווט שנוטה לצרוך אלכוהול בכמויות גדולות הובילה להפחתה של 50% בצריכה. במחקר זה נמצא שההורמון, שידוע גם הוא כמפחית צריכה של סוכר ונמצא בניסויים בשילוב עם GLP1 כתרופה להרזיה, עובד כנראה על מנגנונים מוחיים שונים כדי למתן את צריכת הסוכר לעומת צריכת האלכוהול.
מחקרים שנעשו על קופים חובבי אלכוהול הניבו גם ממצאים יותר ספציפיים, שקשה יותר לחשוף אצל בני אדם. לדוגמה, הם הראו שאלכוהול הנצרך בכמות גבוהה פוגע בהתפתחות המוח בקופים צעירים, וגם ביצירת קשרים בין תאי עצב.
אבל כפי שציין דאדלי בראיון שנערך עמו ב"גרדיאן" לאחר פרסום ספרו, עדיין נותרו הרבה סוגיות לא פתורות לבחון לגבי האלכוהוליזם של הקופים.
לדוגמה, אחת השאלות היא אם צריכת האלכוהול שלהם משפיעה על התנהגותם בדיוק באותו אופן שהיא משפיעה על בני אדם או שלצד קווי דמיון יש גם הבדלים.
שאלות אחרות הן מה קורה במוח של הקופים בעת צריכת האלכוהול, והאם יש קופים שמצליחים להבין, כמו 10% מבני האדם שסובלים מאלכוהוליזם, שהם מזיקים לעצמם ומפסיקים לשתות?