השלט שנתלש על ידי פקחי העירייה כיוון שהוא ''מהווה פגיעה ברשות הציבור'' / צילום: יונתן סורוצ'קין
סיפורו של השלט "אהוב את המלאכה ושנא את ההסתדרות", עליו סופר לראשונה בגלובס בספטמבר 2019, הגיע סוף סוף לסיומו בפסק דין המחזק את חופש הביטוי, למגינת רוחה של ההסתדרות.
על מה הייתה הסערה? עיריית ירושלים הסירה שלט במרפסת פרטית בעיר, שנכתב בו "אהוב את המלאכה ושנא את ההסתדרות", כפרפרזה לדברי חז"ל במסכת אבות "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (רבנות בהקשר זה היא שררה, א"ג). את השלט תלה במרפסת ביתו הפעיל האנטי־סוציאליסט יונתן סורוצ'קין, המנהל קמפיין ממושך נגד ההסתדרות.
בהקלטות שהגיעו לידי גלובס נשמעים פקחי העירייה מגיעים לביתו של סורוצ'קין בדרישה שיסיר "כמה שיותר מהר" את השלט במרפסתו, כיוון שהוא לא קיבל מהעירייה רישיון לתלות אותו. כשסורוצ'קין הציע לשלם עבור הרישיון, נמסר לו כי הדבר לא אפשרי, שכן השלט "מהווה פגיעה ברגשות הציבור". לבסוף, נטען כי מדובר בהסתה נגד ההסתדרות, ובשל כך עליו להוריד את השלט.
סורוצ'קין המשיך להתעקש שלא להסיר את השלט, והפקחים נכנסו למרפסת בעל כורחו, תלשו את השלט ונתנו לו קנס. סורוצ'קין בחר להישפט, והוא הועמד לדין בגין הצבת שלט ללא רישיון בניגוד לחוק העזר העירוני. הליך הוכחות שלם התנהל בפני השופטת יעל ענתבי שרון, ופסק הדין המזכה מגיע כעת, כארבע שנים לאחר מתן הקנס, והוא מתפרסם כאן לראשונה.
האם שלט ביקורתי על ההסתדרות פוגע בציבור?
נראה כי המשאבים שהושקעו כאן מצד הנאשם, כולל דיון ממושך על קבלת חומרי החקירה, מתאימים יותר בהיקפם לתיק פשע ולא ל"ברירת קנס". ברור לכל בר דעת שהסיפור כאן הוא לא הקנס אלא מאבק על חופש הביטוי, ולא פחות מכך - על התדמית של ההסתדרות.
בסיכומיה, המאשימה שבה וטענה כי סמכותו של ראש העיר שלא ליתן רישיון לשלט הוא כזה ה"עלול לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו". לשיטתה, אלו הן גם נסיבות המקרה הנדון והטעם לפיו הוסר השלט. כלומר, שלט ביקורתי על ההסתדרות פוגע בתקנת הציבור וברגשותיו. לראות ולא להאמין.
בית המשפט החליט כעת כאמור לזכות את הנאשם ולהכשיר את תליית השלט הסורר. במסגרת ההליך התברר כי השלט חרה לכמה חברי הסתדרות שהם פקחים בעיריית ירושלים, שראו בו "שלט הסתה". עורך דינו של סורוצקין, יצחק בם, הציג את הסתירה בין הטענה בדוח הפעולה של הפקח כי השלט התגלה "בסיור שגרתי" לבין עדותו בבית המשפט כי הוא הגיע למקום בעקבות פנייה שהתקבלה במוקד העירייה.
בפסק הדין צוין כי הזכות לחופש ביטוי הוכרה בפסיקה כ"זכות עילאית", "ציפור נפשה של הדמוקרטיה" ולעיתים אף כ"אם החירויות". השופטת ציינה כי לפי הגדרת המונחים "שלט" ו"שילוט" בחוק העזר, מדובר בשלטים שהם בעיקרם בעלי זיקה פרסומית או עסקית. "הביטוי מושא השלט במקרה הנדון הוא ביטוי ציבורי־פוליטי, כפי שהעיד הנאשם וכפי שניתן ללמוד מתוכנו ואיננו חשוד כפרסומי או עסקי".
על כך הוסיפה השופטת וציינה כי "אין עסקינן בשלט שנתלה על לוח מודעות עירוני, בניין ציבורי, או מתקן ממלכתי אחר. מדובר בשלט שנתלה במרפסת ביתו הפרטי של הנאשם. בכך, מתווספת גם ההגנה הניתנת לזכות הקניין".
עו"ד יצחק בם הוכיח במסגרת ההליך, כי בעבר העירייה הודתה בעניין אחר כי שילוט פוליטי על גבי קניין פרטי כלל לא דורש היתר לפי חוק העזר. השופטת ציינה שיש לתת משקל להתנהלות זו של עיריית ירושלים במסגרת התמונה הכוללת, גם אם אין לראות בכך "השתק שיפוטי". עו"ד בם הביא ראיה נוספת לשיטתו ממכתב של המשנה ליועמ"ש של עיריית ירושלים בסוגיה אחרת, בו נכתב כי "מחלקת השילוט בעיריית ירושלים ככלל אינה פועלת כלפי שלטים ללא רישיון שאין בהם פרסום מסחרי או שהמפרסם אותם מוגדר על ידה כעסק".
לאור זאת, נקבע בפסק הדין כי "דרישת רישיון השילוט בעיקרה מיועדת לפרסום מסחרי־ עסקי. אף אם נדרש היתר לתליית מודעה בעלת אופי חברתי־מחאתי פוליטי, התלוי על גבי מבני ציבור או מודעות ציבוריות, אין הדבר חל על גבי הרכוש הפרטי. שתי מסקנות אלו מובילות אפוא למסקנה כי נוכח ההגנה על חופש הביטוי וזכות הקניין, אין לפרש את חוק העזר ככזה המטיל חובת רישוי על השלט דנן. די בכך על מנת לזכות את הנאשם מביצוע העבירה המיוחסת לו".
השופטת יעל ענתבי שרון כתבה כי למרות הסתירות בהתנהלות פקחי העירייה ולמרות העובדה שהם עצמם חברי הסתדרות, היא "לא סבורה כי במקרה זה עלה בידי הנאשם לבסס טענה עובדתית לפיה האכיפה כנגדו נעוצה הייתה בשיקולים זרים, מניע פסול, או שרירותיות".
לבסוף התייחסה השופטת בפסק דינה לטענה שהשלט "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" מהווה הסתה או פגיעה ברגשות הציבור. פסק הדין אף התרחב לפלפול במקורות היהודיים על לגיטימיות השנאה. השופטת הוסיפה וציינה כי "בעוד שנאת אדם ספציפי אסורה מן התורה ('לא תשנא את אחיך בלבבך', ויקרא י"ט י"ז) ועלולה להביא למעשים קשים ('והוא לא שנא לו מתמול שלשום', דברים יט' ד'), המקורות מתייחסים לשורש ש.נ.א כאשר אינו מופנה לאדם מסוים, כשקול למשמעות של 'עדיף להימנע' או 'עדיף להתרחק'. כך למשל, 'שונא מתנות יחיה' (משלי, פרק ט"ו, פסוק כ"ז), 'על כן שנאתי כל אורח שקר' (תהילים, פרק קיט, פסוק קד) ובארמית בבלי שבת דף לא', 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד'. השימוש בביטוי בהקשר של מקורות מהמשנה או הגמרא, מבהיר כי אין הכוונה לפגיעה פיזית באדם או מוסד, אלא כי הכוונה שעדיף להתרחק ממנו".
עוד הוסיפה השופטת וכתבה כי "כאשר הביטוי מתמקד בארגון או בצורת התארגנות כלכלית־פוליטית, להבדיל מביטוי המופגן כלפי קבוצת אוכלוסייה מסוימת, יש ליתן לו את ההגנה הקיימת לחופש הביטוי הפוליטי ולסייגו רק במקרים חריגים וקיצוניים. במקרה הנדון אף אין מדובר בביטוי חריג או קיצוני, שניתן לשייכו לקבוצת הביטויים 'המסיתים'. נראה כי הוא אינו מיועד לשכנע לעשות מעשה, אלא לכל היותר לגבש דעה כנגד אופן ההתארגנות 'ההסתדרותי'".
בשורה התחתונה, בזכות המאבק הפוליטי שהתגלגל לבית המשפט, קיבלנו פסק דין הקובע כי שלטים פרטיים אינם טוענים רישוי ואגרה.
ושוב ההסתדרות עושה ככל העולה על רוחה
אי אפשר לסיים בלי טיפת אקטואליה. בית הדין לעבודה קבע לאחרונה כי שביתת הפתע בת 24 השעות של ההסתדרות הרפואית הייתה לא חוקית. מדובר היה בשביתה שגרמה נזק רב למטופלים, ללא התראה מראש, לא מידתית ואף לא איפשרה למדינה להגיש מבעוד מועד בקשה לצו מניעה. בהמשך ההסתדרות הרפואית ניסתה למרוח את הזמן כדי לעקר מתוכן את הדיון בבית הדין על צו המניעה. עד שניתנה ההחלטה, הנזק הרב כבר נגרם. ומה התוצאה? השופטת אריאלה גילצר־כץ כתבה בסיום החלטתה, "משעסקינן בסכסוך קיבוצי, אין צו להוצאות".
כל פעם מחדש אני נדהם מכך שבתי הדין מאפשרים להסתדרות לעשות ככל העולה על רוחה בלי לשאת במחיר כלשהו על התנהלותה. אכן, אהוב את המלאכה ושנא את ההסתדרות.