תקשורת ברסקי + רוזנטל / צילום: רות עפרוני
רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות
אחרי עבודת בילוש הגעתי ל"תקשורת ברסקי + רוזנטל". הרכילות ידעה לספר על חנות צעצועים וכלי כתיבה, בלי שם או כתובת, איפשהו בכיכר השבת - המרכז המסחרי השוקק של הקהילה החרדית והחסידית בירושלים, על הגבול בין מאה שערים לשכונת גאולה. בשם המיתולוגי זכה הצומת אחרי שריכז את ההפגנות הסוערות נגד חילול השבת, החל מחסימת תנועת הרכבים בכבישי האזור, מכירת הכרטיסים לקולנוע אדיסון התוסס ופתיחת בריכת ירושלים לרחצה מעורבת רחמנא.
● קניתי | בין מוסך מורשה, חנות חומרי בניין ושווארמה בנס ציונה מתחבא גן עדן סודי לימים הכי חמים בגיהינום
● רעיון | ברבי מבקרת אצל גניקולוג ומסירה את הגבול הדק בין הדמיון למציאות
● סרנדיפיטי | הגילוי המרהיב על הפינגווינים שמציל מטוסים מקיפאון
אני לא זוכרת בדיוק מתי התחלף הנוף לאורך רחוב מלכי ישראל, אבל מהר מאוד הבנתי שאני במדינה אחרת. פה החלוקה כבר קרתה. מאות גדשו את הרחובות ביום חמישי בתשע בערב וגם הפגנות קפלן לא היו מתביישות בצפיפות הנפשות על כל מטר מרובע. מולי עבר גבר חרדי עם עגלת יחיד של תינוק ממנה הציצו, ספרתי בהשתאות, שמונה רגליים! שיכור (חילוני) שכב מעורפל הכרה לצד תחנת אוטובוס ואסף סביבו עשרות נערים סקרנים שחיכו בהתרגשות לטוסטוס של ארגון הצלה.
פושטי יד ורגל לצד גברים ונשים צעירים בפלרטוט נבוך, רוכלים, נברנים, סועדים, זקנים, נשים וטף, פרסומות, פשקווילים, שאריות מזון ועטיפות. עברתי על פני דוכני קסטות ודיסקים שהכריזו על הלהיטים האחרונים של סלבים שלא הכרתי, חלפתי על "מעדני גאולה", "צ'ולנט עולמי", "א גרויסע מציאה", "מלך ההיירינג למייבינים" (הכיתוב במקור), "שיק פריזיאן" שמשך אליו שבאבניקים מגונדרים, כספומטים, מאפיות ומעדניות של קוגל וחמוצים וכמות מכובדת במיוחד של בתי עסק לטלפונים כשרים. אחת מהן התקשטה בשלט "חיים מאושרים רק בלי אינטרנט וסרטים. ובלי אינטרנט מסונן או טלפון מוגן! בהכשר הועד לטוהר התקשורת".
בפינה חשוכה ושוממת יותר של הצומת, בואך רחוב ישעיהו, ניצבה בתוך מסגרת קיר האבן המפויח "ברסקי ורוזנטל". להגיד עליה חנות זאת תהיה הפרזה, יותר כמו כוך חצוב. בחלון הראווה הודבק האיסור להתפלל בזמן הדיבור, ומודעה אחרת האיצה בעוברי האורח לדלג הלאה אם אין בדעתם לרכוש דבר מה. החלון הציג ספלים מודפסים, מחזיקי מפתחות עם אמרות שפר ותמונות רבנים. הצצתי פנימה.
אדם חרדי עם זקן לבן ארוך ופיאות לבנות ופרועות, דומה דמיון מפתיע לסנטה קלאוס, על לחייו האדמוניות, כרסו הגדולה ועיניו הבהירות, מילא את החנות בנוכחות. החנות יכלה להכיל רק לקוח אחד כל פעם ואישה חרדית עמדה לפני בתור ופשפשה בלוחות שנה של הלוח העברי. כשהגיע תורי התנצלתי מגמגמת. "זה בטח לא נכון, ואני ממש מצטערת אם זה יעליב אותך איכשהו, אבל יכול להיות שמוכרים פה רגל קרושה? מישהו אמר לי שהרגל הקרושה הכי טובה בעולם זה איפשהו בחנות כלי כתיבה בכיכר השבת...".
המוכר אפילו לא מצמץ. הוא צלל מתחת לדלפק וכשיצא משם כעבור כמה שניות החזיק בידו מגשית קטנה, עטף אותה בשקית שחורה ואמר "כבר שישים שנה שחמותי מוכרת את הרגל הקרושה שלה. יש למישהו בעיות במפרקים? זה מאוד עוזר. זה טוב לסחוס". ברסקי הצביע על תמונה של ישיש שהייתה תלויה מאחורי הדלפק ואמר "זה חמי. החנות שלו". הוא תיאר לי את הסיר הגדול, את שעות הבישול, את עצמות הפרה, את הרטט הנכון של העיסה.
אברך נכנס לחנות ונדחק ביני לבין מחזיקי המפתחות. "באת לקנות רגל קרושה?" שאלתי כיודעת סוד. האברך הסיט מבטו ממני ועשה עצמו חירש. "הוא אין לו מושג מה זה", ברסקי חייך, "הוא מהעדה השנייה, את לא רואה?".
ברסקי מיהר להתנדבות שלו עם אדם נכה שהוא מטפל בו. "בלילה?" התפלאתי. "מתי שאני מתפנה, זה בדרך כלל רק אחרי עשר בלילה". ברסקי מאיר אלי פנים. הוא איש נעים וסקרן. הוא מאחל לי הצלחה עם מה שזה לא יהיה שאני מחפשת. אולי הוא מרגיש שאני מחפשת חיבור בימים של הפרדה. הפרדה בין סרבנים למשתמטים, בין אחים לזרים, בין ישראל ראשונה לשנייה, בין גברים לנשים במעיינות ובאוטובוסים, בין מי שהיינו ומי שנהיה.
בבית אני פותחת את החמגשית ונדהמת. אין שם שום רגל. לא של תרנגולת ולא של פרה. רק ג'לי רוטט ועכור כשלולית. קרקעיתו גבשושית בצבע טחב, גובה פני הים שלו נגועים בחזזיות. אני ממלאת כפית קטנה בנוזל־מוצק המרקד הזה, מכניסה לפי. ואז... יורקת לכיור. אין מצב שאני בולעת. סורי.