מנהיגי ארה''ב, קוריאה הדרומית ויפן בפסגה בקמפ דיוויד / צילום: Associated Press, Andrew Harnik
הרעיון של הרתעה, כדי למנוע מלחמה, מעוגן בציפיות רציונליות. מעצמה בעלת פוטנציאל תוקפני מוזמנת להתבונן בעובדות, ולהסיק מסקנות. אל נכון יפקוד אותה הרהור שני, אם היא תשתכנע שתוקפנותה מוּעדת לתבוסה, או לפחות עלולה להסב לה נזק כבד.
● ארה"ב מנסה לפתות את איראן והזינוק הכלכלי המדהים של יפן
● למה מלחמתה של רוסיה באוקראינה עלולה להימשך שנים
האם זה עבד בהיסטוריה של היחסים הבין לאומיים? בוודאי לא תמיד. הקיסר וילהלם השני של גרמניה ידע שתוקפנות נגד בלגיה ונגד צרפת ב־1914 תפעיל אוטומטית שורה של בריתות צבאיות, שיעמידו את גרמניה במלחמה מיידית בשתי חזיתות נגד אויבות עם צבאות אדירים ועם משאבים עצומים. אף על פי כן, הקיסר שלח את צבאו למלחמה, שהחריבה בסופו של דבר את קיסרותו.
היטלר, לעומת זאת, הניח שפלישתו לפולין לא תצית מלחמה כללית. הוא לא האמין שבריטניה וצרפת יכריזו עליו מלחמה לאחר שניטרל את האיום הסובייטי. הייתכן שהיה נמנע מלפלוש אילו ציפה למלחמה? קשה להאמין, אבל מי יודע.
ארה"ב שוקדת זה זמן מה על יצירת חגורה של בריתות צבאיות באגן האוקיינוס השקט, כדי לנטרל את האיום הצבאי הגובר של סין. מרוץ חימוש גדול ממדים מתנהל בין השתיים. לא ברור כלל ידה של מי על העליונה, אבל יש לארה"ב סיבה לחשוש שהיא משתרכת מאחור בשורה של תחומים.
המטרייה האמריקאית לא מספיק רחבה
בסוף השבוע שעבר, הנשיא ג'ו ביידן ערך פסגה המתוארת "היסטורית" בקמפ דייוויד, אתר הנופש הנשיאותי בהרי מרילנד, מחוץ לוושינגטון. אורחיו היו ראש ממשלת יפן ונשיא דרום קוריאה.
נושאי הכהונות האלה אינם מרבים להיפגש. הם אינם ידידים טבעיים. חשבון דמים היסטורי מעיב על יחסיהם, זכר לכמעט ארבעה עשורים של כיבוש יפני אכזרי במאה ה־20 ולאי־אמון של מאות שנים. ביידן העמיד במקום גבוה בסולם עדיפויותיו את קירובן האסטרטגי של שתי הארצות, שאמנם 1,000 ק"מ של מי אוקיינוס מפרידים ביניהן, אבל הן דיירות באותה השכונה הגיאו־פוליטית.
שתיהן תלויות לביטחונן הלאומי במטרייה אמריקאית רחבה. מאז מלחמת העולם השנייה שתיהן העדיפו מידה ניכרת של פסיביות בהגנתן העצמית. ליפנים לא היה אפילו צבא, לפחות להלכה. הייתה גם להם, גם לדרום קוריאנים, סיבה סבירה להניח שעוצמתה של ארה"ב תספיק להרתיע תוקפנות.
לא עוד. כוחה של ארה"ב עומד בסימן ירידה, גם צבאית וגם כלכלית; ולעומת זאת עולה כוחן של המעצמות בעלת הפוטנציאל העוין, וגובר הפוטנציאל של מהלכים לא־רציונליים מצידן. יפן ודרום קוריאה עוקבות בחרדה עמוקה אחרי התפתחות כוחה הגרעיני של צפון קוריאה, שנתיניה אמנם רעבים לאורז, אבל היא מקדישה משאבים עצומים לפיתוח ראשי חץ גרעינים ממוזערים לטיליה הבליסטיים, ומנסה לשגר לוויינים אל החלל החיצון.
במרכז חרדותיהן עומדת סין. תחת שי ג'ינפינג, הנשיא־לכל־חייו, נראה כי הדיקטטורה הסינית מוכנה לקבל עליה סיכונים שמנהיגי סין ב־30 השנה הקודמות נטו להימנע מהם. במרכז החרדות עומדת הפעילות הצבאית הגוברת של סין במצרי טייוואן. תמרוני מלחמה כמעט בלתי פוסקים מתנהלים סביב האי הדמוקרטי הקטן, שבייג'ינג חושבת לחלק בלתי נפרד של סין. ברקע עומדת המיליטריזציה של ים סין: הים המזרחי (שהיא חולקת עם יפן ועם קוריאה) והים הדרומי (שהיא חולקת עם שורה של ארצות בדרום מזרח אסיה).
ארה"ב יצרה עד כה שני צירים של פעילות צבאית כדי לבלום את סין. אחד הוא AUKUS, הסכם צבאי רחב־יריעה שארה"ב חתמה עם בריטניה ועם אוסטרליה ב־2021, ומשתתפות בו באופן חלקי גם קנדה וניו זילנד. ארה"ב בונה צי של צוללות גרעיניות בשביל אוסטרליה, אם כי יידרשו אולי עשר שנים כדי לפרוס אותו.
הציר השני, שהוא ערטילאי יותר, וחשיבותו הפוליטית גדולה מחשיבותו הצבאית, מכונה 'הרביעייה', וכולל את ארה"ב, את הודו, את יפן ואת אוסטרליה. הוא אמנם נוסד פורמלית ב־2007, כפורום של התייעצויות, אבל התהדק ב־2017, וקיבל ביטויים צבאיים מסוימים, כמו תמרוני צי משותפים.
אף כי אין לו שיניים, לפחות לפי שעה, סין מתארת אותו כ"נאט"ו אסיאנית". בעולם המושגים הסיני זה גידוף קשה. נאט"ו האירופית היא בעיני סין ביטוי ארכאי של המלחמה הקרה אשר עברה מן העולם, לדעת סין.
קריאה לסולידריות גזעית וגנטית
הציר של קמפ דייוויד מטריד את הסינים הרבה יותר, מפני שהוא כולל ביטויים מפורשים של שיתוף פעולה רב־תחומי, והוא לובש ממדים של ברית צבאית לכל דבר. בייג'ינג תוקפת אותו בעגה הדיפלומטית הלא־דיפלומטית שהיא סיגלה לעצמה בעשר השנים האחרונות, מאז עליית שי לשלטון.
יועצו הראשי של שי לענייני חוץ, וואנג יי, ניסה לגייס טיעונים של סולידריות גזעית וגנטית, כדי להניא את יפן ואת דרום קוריאה מלהדק את יחסיהן עם ארה"ב. "גם את תצבעו את שערכם צהוב, וגם אם תעשו ניתוח פלסטי באפכם, לעולם לא תוכלו להיות אירופים או אמריקאים. לעולם לא תהיו מערביים", הוא אמר לאורחים מדרום קוריאה ומיפן בחודש שעבר.
פשוט קשה להאמין שדיפלומט מנוסה יוכל להתבטא כך בעידן שבו ראשי הממשלות של בריטניה, של אירלנד ושל פורטוגל הם שחומי־עור ממוצא הודי, ראש הממשלה האוטונומית של סקוטלנד וראש העיר של לונדון הם שחומי־עור ממוצא פקיסטני מוסלמי, וסגנית נשיא ארה"ב היא שחומת עור הודית־ג'מייקנית. כיעור רטורי כזה היה מסיים לאלתר את הקריירה של כל דיפלומט בכיר אחר. ימים אחדים לאחר שהשמיע את הדברים האלה, וואנג מונה לשר החוץ.
סין במשבר מחזורי, או קיומי?
התפרצותו של וואנג מבטאת בראש ובראשונה את חולשת הנימוקים הענייניים של סין נגד הציר הצבאי החדש. היא מסרבת להכיר באותנטיות של החרדה, שמדיניותה מעוררת בין כל הארצות השוכנות לחוף ים סין, מן הפיליפינים לווייטנאם ועד אינדונזיה.
סין החמיצה כל הזדמנות לרכוש אמון. הפיליפינים למשל היו מוכנים להתנער מבריתם הצבאית רבת השנים עם ארה"ב לטובת התקרבות אל סין. סין גמלה להם בניסיון למנוע ספינות פיליפיניות מלהפליג במים שהיא טוענת לריבונות עליהם, אף כי בית הדין הבין לאומי פסק נגדה. מנילה חזרה אפוא אל זרועות וושינגטון.
סין שוקעת אל משבר כלכלי, שלדעת משקיפים אחדים יש לו אפיונים קיומיים, לא רק מחזוריים: אבטלה עצומת ממדים בין צעירים ושקיעה דמוגרפית דרמטית. המשטר כה מודאג מן המשברים האלה, שהוא החליט לצנזר סטטיסטיקה ממשלתית.
הקשר בין המשבר הפנימי לבין ההתנהגות החיצונית הוא כמובן עניין לספקולציה. אבל אם ענייני חוץ עוזרים למשטר להסיח דעת מליקויי התנהלותו הפנימית, או אז התשובה על שאלת הפתיחה - האם אפשר להרתיע דיקטטורות באמצעים רציונליים - עלולה להיענות בשלילה.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.