פינוי אזרחים משדרות / צילום: ap, Ariel Schalit
"אין אירוע היסטורי שקורה בפעם השנייה", אומר פרופסור מוטי גולני, היסטוריון וראש המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש וייצמן באוניברסיטת תל אביב. "כל מה שקורה, קורה בפעם הראשונה. ובכל זאת, צריך לחשוב קדימה להתכונן לכמה תסריטים. הזוועה בעוטף עזה אינו שידור חוזר של 1948, אבל יש מוטיבים חוזרים בתגובות שלנו".
● ניתוח גלובס | מתי יחל שיקום עוטף עזה, ולאן יועברו המפונים? השאלות סביב מינהלת התקומה
● 111 כיתות לימוד בשישה אתרים: תוכנית המדינה לבתי ספר זמניים עבור המפונים
● המוניטור | כשלי פינוי התושבים במלחמה: מתברר שמדובר בבעיות כרוניות
במשך שנים הקמת יישובים על הגבול נחשבה בעיני רבים כצורך ביטחוני. "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו", קבע יוסף טרומפלדור, לפני יותר מ־100 שנה. אך כשלנגד עינינו מפנים את היישובים בדרום ובצפון תחת אש, הצורך לפנות יישובים בעת מלחמה פותח מחדש את הדיון בהנחה זו.
הפינוי: צריך להיות מאורגן בידי המדינה
הדיון על חשיבותם הביטחונית של יישובי ספר אינו חדש, והועמד למבחן כבר במלחמת העצמאות. אז השאלה הייתה חריפה עוד יותר - האם בכלל יש לפנות את היישובים במצבי מלחמה. יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, אמר אז: "אין חלוקת האנשים ביישובינו ללוחמים ובלתי לוחמים... כי המלחמה היא על עצם הקיום... לא פינוי! לא להכין פינוי!". אך למרות הסנטימנט הציוני, המציאות הצבאית בשטח חייבה בסוף את הנהגת היישוב - ולאחר מכן את הממשלה הזמנית - לפנות יישובים, כשאלו עמדו בפני נפילה. כמה מהם שבו אחר כך למקומם? ומה נוכל ללמוד מכך לימינו אנו?
"אוכלוסייה אזרחית בקו האש צריכה להיות מפונה בצורה מאורגנת בידי המדינה", אומרת ד"ר נורית כהן, מחברת הספר "פליטים יהודים במלחמת העצמאות" וזוכת פרס יצחק שדה לספרות צבאית. "בשבת השחורה זה הוכח מעל כל צל של ספק, וגם הניסיון מתש"ח מראה שלוחמים שטרודים מאזרחים הם הרבה פחות יעילים. כך גם מראים התחקירים של הקרבות ביד מרדכי, בארות יצחק, נגבה ודגניה".
היא מספרת ש"פינוי היישובים נשכח מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, אבל היכולת להתגבר על הבעיה הזאת הייתה מסודות הניצחון של הצד היהודי. הפינוי נשכח, כי ניצחנו והרוב חזרו, אבל בזמן אמת היה מדובר בסדר גודל של 10% מהיהודים בתש"ח. זה כאילו יפנו 700 אלף יהודים היום. זה למרות אתוס שגרס 'אנחנו לא עוזבים את האדמה', זו הייתה הקונספציה של תש"ח. לאורך המלחמה היה פער בין ההצהרות למעשים. בן גוריון אמר, בפגישות פרטיות שבמקרה הצורך צריך להתפנות, אבל השאיר בכוונה את הנושא מעורפל".
בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות, מהחלטת תוכנית החלוקה בנובמבר 1947 עד סיומו הרשמי של המנדט הבריטי והכרזת העצמאות ב־1948, לא נפלו יישובים כלל, ופרופ' גולני מעיד ש"הניצחון של הצד היהודי היה ברור ומובהק". אך ממש ערב הקמת המדינה, בין ה־13 ל־14 במאי, נפלו יישובי גוש עציון לידי הלגיון הערבי. 242 חברים ולוחמים נהרגו, ורבים ביישובים הסמוכים נפלו בשבי.
"המלחמה פה פרצה 10 ימים אחרי תוכנית החלוקה", מספר ד"ר יוחנן בן־יעקב, העוסק בחקר ההיסטוריה של גוש עציון, וממקימיו מחדש של כפר עציון לאחר מלחמת ששת הימים. "היעד המרכזי היה כפר עציון, והלגיון הציב כוחות בכמות חסרת פרופורציות, ולבסוף הצליח לפרוץ את שער כפר עציון".
נפילתו של כפר עציון הכריעה את הכף, וימים ספורים לאחר מכן התחיל "מבצע תינוק", לפינוי כלל האזרחים מאזורי הגבול. "זה מה ששינה את דעתם של רוב האנשים, חוץ מטבנקין. חטיבת גבעתי השקיעה שליש מהכוחות שלה בשבוע הראשון של פלישת צבאית ערב, כדי לפנות את הבלתי לוחמים", אומרת ד"ר כהן.
פרופ' גולני מוסיף: "מכל היישובים השתדלו לפנות נשים וילדים. פינו לת"א, לירושלים ולחיפה. במלחמת העולם השנייה, ת"א וחיפה הופצצו על ידי איטליה ופינו משם אוכלוסייה אל המרחב הכפרי. ב־1948 עשו תנועה הפוכה, מהכפרים לערים. בניגוד להיום, שרוב הפינוי היה פרטי ועצמאי, הפינוי אז היה מסודר ובהובלת הצבא".
ד"ר כהן רואה את הדברים אחרת: "ניסו להציג את הפינוי כדבר מסודר ומאורגן. אבל בהמון מקרים זו הייתה בריחה תחת אש, אחרי הרגע האחרון. היו גם פצועים, כולל ילדים.
"המדיניות הייתה לא לפנות כי פחדו מאפקט דומינו. בדקתי את זה ברמת בן גוריון, ידין, גלילי וכו'. גם בדרגי השטח וגם המתיישבים עצמם. האזרחים התנגדו לפנות את עצמם, גם כשניסו לפנות אותם. למשל בבית הערבה, למרות שאמרו שלהישאר זה מסוכן וחששו משחיטה - הם לא הסכימו. אמרו שזה שלנו ואי אפשר להתפורר, מתוך אתוס ציוני והתיישבותי". בית הערבה פונה לבסוף ובשנת 2000 הוקם במקום אחר.
"לא היישובים עמדו, אלא הצבא נכנס"
פרופסור גולני מזכיר יישובים נוספים שנפלו, בצפון ירושלים (נווה יעקב ועטרות), בדרום (בית אשל, יד מרדכי וניצנים) ובגליל (משמר הירדן, מסדה ושער הגולן).
לדבריו, "מה שמאפיין את המהלך היה שבכל המקרים, זה לא שהיישובים עמדו - אלא הצבא נכנס. המיתוס שהיישובים קבעו את קו הגבול לא עבד. נגבה הפך למוצב צבאי של ממש. איפה שלא היה מספיק צבא, היישובים פשוט לא עמדו. מפא"י ומפ"ם רצו לייצר את הדימוי שהיישובים קבעו את קו הגבול, אבל זה לא נכון. הוא נקבע בהסכם צבאי־מדיני לאחר המלחמה".
כמו הרבה אירועים היסטוריים, גם עניין זה שנוי במחלוקת ובן־יעקב, לעומתם, דווקא מחזיק באתוס הציוני הזה בדיוק: "היה קצין בפיקוד ירושלים שהציע לפנות את היישובים מסביב לירושלים. אבל בן גוריון סירב. סביב תל־חי היה דיון האם לסגת או לא, והאמירה הייתה שאם ניסוג מתל חי רק נמשיך לסגת. אם היינו נסוגים מגוש עציון לא היינו פה היום".
"היה יחס מאוד שלילי למי ש'נטש'", אומר פרופ' גולני, "אבל בן גוריון אמר: אוכלוסייה אזרחית לא צריכה להיות בקו האש. נוצר יחס שלילי לניצנים, מסדה ושער הגולן, שנשאר גם אחרי המלחמה, בגלל שהעזו להתפנות. ביד מרדכי בנו נרטיב של גבורה למרות הפינוי.
"כשדיברתי על הנושא הזה בעמק הירדן, היה חשמל באוויר. זה טעון עד היום. אבל האמת היא שזה לא היה קשור אליהם, אלא להחלטות הצבא".
היישובים העירוניים: התפנו באופן פרטי
אך מעבר לפינוי ההתיישבות הכפרית, עיקר העקירה התרחשה בכלל ביישובים העירוניים שבהם התנהלו קרבות. כהן: "מתוך 60 אלף שנעקרו מביתם, רק 10 אלף פונו מהמרחב הכפרי. אבל מי היו 50 אלף האחרים? אלו אנשים שפינו את עצמם באופן פרטי, משכונות בקווי התפר כמו פלורנטין והתקווה בתל אביב, ומשכונות מעורבות בחיפה ובירושלים. אלו היו רוב האנשים, וגם היום רוב האנשים פונו משדרות, מאופקים, מאשקלון. בואו נזכור גם בתש"ח וגם היום יש להם פחות קול, וצריך לשמוע אותם".
גם חוויית השיקום הייתה שונה למדי. חלק מהיישובים שנפלו חזרו מיידית, כמו יד מרדכי וניצנים. "ליד מרדכי חזרו כבר באוקטובר 1948, מיד כשהמקום נכבש מחדש במבצע יואב. גם מסדה ושער הגולן חזרו למקומם זמן קצר לאחר הפינוי. בניצנים היה הרג המוני וחלק נהרגו אחרי שנכנעו ונמצאו המון גופות של חיילי גבעתי וחיילי קיבוץ. חששו לחזור לשם שמא תחת כל עץ רענן יהיו שרידים. עברו מזרחה לכביש 4 ושם ניצנים קיים עד היום. לבית אשל לא חזרו.
"את יישובי גוש עציון כמובן אי אפשר היה להקים מחדש, כי השטח עבר לשליטה ירדנית, אז עין צורים הוקם מחדש בשפלה. במקום שבו עין צורים היה במקור הקימו אחרי 1967, קיבוץ חדש בשם ראש צורים. קיבוץ רבדים של השומר הצעיר הוקם מחדש בשפלה ב־1949. כפר עציון הקימו ישוב שיתופי בכרמל בשם ניר עציון. ב־1967 חזרו לכפר עציון אנשים שנולדו שם, עוד טרום גוש אמונים".
אחד מהם היה ד"ר בן־יעקב עצמו: "גדלנו בדרום תל אביב כפליטים. למעלה מ־40 ילדים התייתמו לפחות מאחד ההורים. מ־1948 עד 1952 היה קיבוץ ממש בתוך העיר, אבל בסופו של דבר המסגרת הקיבוצית התפרקה. לאורך השנים, חינכו אותנו שיש לנו בית רחוק בהרים ויום אחד נחזור אליו.
"במלחמת ששת הימים כבר הייתי מגויס, ואחרי שכוחות צה"ל כבשו את ירושלים, הם המשיכו לגוש עציון. אמרתי למפקד, 'אני נוסע הביתה'. שבוע לאחר מכן כבר הייתי שוב על אדמת כפר עציון. כמובן שבאותו לילה נאלצתי לחזור, אבל שלושה חודשים אחר כך לוי אשכול נתן אישור לחזור הביתה, ומאז אנחנו פה".
העתיד: לשמור על המסגרות הקהילתיות
"מפוני הקיבוצים היו צריכים לנהל חיים קיבוציים שלמים במקום אחר", אומרת ד"ר כהן, "העובדה שהם שמרו על המסגרות ואורח החיים והקהילתיות שלהם גם שם - עזרה להם מאוד. זה נתן להם אנרגיות וכוח להתמודד. הקהילות של הדרום של היום התפזרו, וחייבים לרכז אותן למי שרוצה, לבנות קהילה בתנאים פיזיים ראויים כדי שהם יוכלו להיות ביחד ולספק כוח אחד לשני. צריך גם להתחיל כבר להפנות להם תקציבים, כדי שיוכלו להתחיל לבנות את עצמם מחדש גם במצב הזמני הנוכחי".